אור לציון
הרב יהודה זולדן

מג ע"ב: "אדם בהול על מתו", וטיפול בנפגעי טרור ובחללים בשבת

"אמר רבי יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. ...דכולי עלמא - טלטול מן הצד שמיה טלטול, והיינו טעמא דרבי יהודה בן לקיש: דמתוך שאדם בהול על מתו, אי לא שרית ליה - אתי לכבויי. אמר רבי יהודה בן שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה בן לקיש במת". התוס' (ד"ה מתוך), שואלים מדוע ביחס להצלת ממון בשבת אומרים את ההיפך "אי שרית ליה אתי לכבויי" (שבת קיז ע"ב)? ומשיב: "שאין אדם מצטער על ממונו כמו על מתו. ואי שרית ליה, מתוך שיהא טרוד, להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות בשוגג. אבל על מתו מצטער ביותר ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד". ההבדל הוא, שעל מת החרדה היא מה יהיה גורלו של המת, וחרדה כזו עלולה להביא לידי כיבוי במזיד. אך הצלה של ממון, אמנם אין חשש שיעבור במזיד, אך יש לחשוש שמא מתוך מצוקה ופיזור הדעת יחפש דרכי היתר, ויבוא לכבות בשוגג, ולכן אסרו. (הרב יהודה שביב, "בגדרי 'אדם בהול'", בציר אביעזר, עמ' 296-293).
מלבד הצלה מדליקה, ברמה העקרונית אין מחללים שבת על מת: "אפילו קטן בן יומו חי מחללין עליו את השבת ואפי' דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת. שכל זמן שאדם חי עוסק במצות לפיכך מחללין עליו את השבת, מת בטל מן המצות לפיכך אין מחללין עליו את השבת" (תוספתא שבת [ליברמן] פי"ז הי"ט; שבת קנא ע"ב). הדוגמא מדוד המלך, כנראה מכוונת מפני שאמרו: "דוד מת בעצרת" (ירושלמי ביצה פ"ב ה"ד), "...שחל להיות בשבת" (ילקוט שמעוני תהילים רמז תשלה). גם בעת פינוי הריסות: "מצאוהו חי מפקחין עליו (=את הגל), ואם מת יניחוהו" (משנה יומא פ"ח מ"ז). אין מחללים שבת גם על מנת לפנות מת מצוה (סנהדרין לה ע"ב). כבודו של המת הוא שלא קוברים ולא מתעסקים עמו בשבת: "דמן הדין הוה ליה למישרי לקבור מת בשבת. אלא לפי שהוא מכוער ומגונה ומתבייש שנקבר בשבת שנעשה באיסור שבת" (בבא קמא פא ע"א תוד"ה אומר). אמנם, ניתן לפנות גופה בשבת ממקומה מפני כבוד הבריות (ע"פ שבת צד ע"ב), כשהיא מתבזה, מסריחה, מפריעה, יש חשש שתישרף, וכד' (שו"ע או"ח סי' שיא, א-ב).
האם מותר לפנות חללי מלחמה, מחשש פגיעה מורלית בלוחמים ובחבריהם? הרב שלמה גורן, ("פינוי חללי צה"ל משדות הקרב בשבת", שו"ת משיב מלחמה, ב עמ' ריז-רכ) בתוקף היותו הרב הראשי לצה"ל, היה ממבססי ההיתר לחלל שבת עבור פינוי חלל ממקום נפילתו. הוא מציין שמספר חשמונאים (ב יב, לח- לט, מהדורת כהנא) עולה שלא פינו חללים בשבת, אך: "בתנאי הלחימה כיום, השארת חללים שלנו במקום נפילתם בקו במשך יממה שלמה עלולה לפגוע קשות בכושר הלחימה של החיילים ובמורל שלהם". לא ברור מה ההבדל המהותי בין ימינו לימות החשמונאים. נראה שגם החשמונאים הלוחמים נפגעו מורלית כשראו את גופות חבריהם. אמנם כן, יש להבחין בין פגיעה בכושר הלחימה שאז יהיה מותר לחלל שבת מדיני מלחמה, לבין מורל. מורל הוא תוצר של התייחסות לערכים ומטלות, ואותו ניתן לשנות בהסברה ובחינוך. במסגרת ההכשרה הצבאית של לוחמים קרביים ניתן להכין את הלוחמים כיצד עליהם להתמודד נפשית אם נקלעים למצב שכזה, על מנת לצמצם את ההיתרים לחלל שבת בשבילם. (עוד בענין זה: הרב יהושע בן מאיר, "פינוי חללים בשבת וחג במלחמת יום הכיפורים", קובץ הציונות הדתית, תשס"ב, עמ' 367-361; הרב מרדכי הלפרין, "פינוי חללים בשבת", תחומין, כב [תשס"ב], עמ' 115-104).
האם מותר לפנות ממקומם אזרחים שנהרגו בפיגוע טרור ל"ע, מחשש פגיעה מורלית בבני משפחתם ובאוכלוסיה כולה? אוכלוסיה אזרחית, קשה להרגיל כיצד להתמודד נפשית עם מראות קשים, ומה גם, שהידע, השמועות והתמונות הנראות בזמן אמת בערוצי התקשורת השונים, רק מכביד ומקשה. הרב דב ליאור ("פינוי חללים בשבת", צהר, טו [תשס"ג] עמ' 132), פסק שאם פיגוע הטרור אירע במקום ציבורי: בית מלון, מועדון, אוטובוס בכביש וכד', שהשארת הגופות או חלקי גופות בשטח עלולה לפגוע קשות באוכלוסיה האזרחית, יש להתיר את הפינוי בשבת.

יוצא לאור על ידי: מרכז ישיבות בני עקיבא בישראל, בשיתוף מכון "משפטי ארץ", עפרה
המערכת: הרב אברהם גיסר -מכון "משפטי ארץ", עפרה
הרב יהודה זולדן – ישיבת ההסדר נוה דקלים- גוש קטיף
אלחנן גלט- מרכז ישיבות בני עקיבא בישראל, רמות שפירא
בסוגיות: ארץ, מדינה, צבא, ומקדש