הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "איכא דאמרי"; "אביי ורבא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
כריתות ד ע"א-ע"ב
האוכל חלב. ת"ר: (ויקרא ז') כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו - לחייב על כל אחת ואחת, דברי ר' ישמעאל, וחכ"א: אינו חייב אלא אחת;
נימא בהא קמיפלגי, דר' ישמעאל סבר: לוקין על לאו שבכללות, ורבנן סברי: אין לוקין על לאו שבכללות.
1.
לפי רבי ישמעאל במקרה של אכילת חלב של שור כשב ועז חייב 3 פעמים מלקות, ולפי חכמים חייב מלקות רק פעם אחת. ראה ב"מתיבתא", הערה ז, שמביא משתי סוגיות אחרות בש"ס, שיש בגמרא 2 לשונות האם לחכמים לא לוקים בכלל או לוקים רק אחת.
בסוגייתנו הגמרא מסבירה שחכמים שאומרים שאינו חיב אלא אחת הם סוברים מפני שאין לוקין על לאו שבכללות.
2.
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ב:
"... ועל לאו שבכללות אין לוקין עליו ושאר כל הלאוין שבתורה לוקין עליהן."
3.
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ג:
אי זהו לאו שבכללות זה לאו אחד שכולל עניינים הרבה כגון לא תאכלו על הדם וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני ופלוני הואיל ולא ייחד לו לאו לכל אחד ואחד מהן אין לוקין על כל אחד ואחד אלא אם כן חלק אותה בלאוין אחרים או נאמר מפי השמועה שנחלקו,
הרמב"ם פוסק שלא לוקים על "לאו שבכללות". ובפשטות הוא פוסק כרבנן נגד רבי ישמעאל.
4.
כסף משנה הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ג:
וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני וכו'. בס"פ כל שעה (פסחים דף מ"א) אמר אביי אכל נא לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות
הוא מתבסס על הסוגיה במסכת פסחים דף מא, שרבא סובר שאין לוקין, ואילו בגמרות שלנו הגירסא היא שאביי הוא זה שסובר שאין לוקין על לאו שבכללות.
הרמב"ם פוסק שלוקים אחת, ולכן מקשה הראב"ד שהרמב"ם פסק כאביי ולא לפי רבא וזה בניגוד לכלל שהלכה צריכה להיות כרבא נגד אביי.
אבל - טוען ה"כסף משנה" - לפי הגירסא האחרת הרי שרבא הוא זה שסובר שאין לוקין על לאו שבכללות, וממילא הרמב"ם פסק לפי הכללים – כרבא נגד אביי.
4.1
הערה: נראה שגירסת ה"כסף משנה" יותר מתאימה, משום שבגירסא שלפנינו בדפוסים דברי רבא מוקדמים לדברי אביי, והמקובל הוא שדברי אביי מובאים כעיקרון לפני דברי רבא.
5.
ולגבי השיטה שאין לוקים על לאו שבכללות [שלפי גירסת ה"כסף משנה" - בשיטת הרמב"ם - מדובר על רבא ולא על אביי] יש בגמרא שתי שיטות: הלשון הראשון – איכא דאמרי - שלוקים רק אחת והלשון השני – איכא דאמרי - שאין לוקים בכלל. והרמב"ם כנראה פוסק כדעה הראשונה שלוקים אחת. ולכאורה זה לא מתיישב עם הכלל הידוע שהרמב"ם מכריע תמיד כ"לישנא בתרא".
איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי
איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה ... ופירוש הלכה זו לדעת רבינו דאביי סבר לוקין על לאו שבכללות וכשאכלו נא עבר ב' לאוין אחד אל תאכלו ממנו נא והשני אל תאכלו כי אם צלי אש וכבר אכלו בלתי צלי וכשאכלו נא ומבושל לוקה שלש אחת על שאכלו נא ואחת על שאכלו מבושל והג' על שאכלו בלתי צלי וכיון דקי"ל בסנהדרין דף ס"ג) אין לוקין על לאו שבכללות נדחו דברי אביי וקי"ל כרבא והוא פוסק כלישנא קמא דחד מיהא לקי כדי למעט במחלוקת אביי ורבא כל מאי דאפשר ולכן הוא סובר שבין שאכלו נא ומבושל או נא או מבושל אינו לוקה (אלא) אחת
ה"כסף משנה" מיישב את השאלה ששאלנו בקטע הקודם: הרמב"ם פסק כ"לישנא קמא" כדי למעט במחלוקת בין אביי ורבא [במקום להכריע שלוקה שתים או לא לוקה בכלל הרמב"ם הכריע שלוקה אחת – דעת ביניים].
5.1
ואולי אפשר ליישב את הרמב"ם באופן אחר: בסוגיה הובאו שתי הדעות בלשון זהה של "איכא דאמרי" ולכן שתי הדעות שקולות, והכלל שהרמב"ם פוסק כ"לישנא בתרא" הוא רק כאשר ה"איכא דאמרי" מופיע רק לפני ה"לישנא בתרא", ואילו הדעה הראשונה הובאה ב"סתם".
5.2
ויותר פשוט – כפי שמובא באחרונים בסוגייתנו - שהרמב"ם הכריע כ"לישנא קמא" מפני שכך מוכח מלשון הגמרא בסוגייתנו. לפי זה נמצאנו למדים שסוגייתנו נחשבת כ"סוגיה עיקרית", או אולי נאמר – כפי שנסביר להלן – שסוגייתנו נערכה אחרונה – על ידי "עורך הגמרא".
6.
המשך דברי ה"כסף משנה":
והשגת הראב"ד שכתב א"א אביי ורבא עכ"ל נראה שהיא איך פסק כאביי במקום רבא וכן כתב הרמ"ך ג"כ ובמה שכתבנו נתיישב שגירסת רבינו אינה כגירסתנו אלא דרבא הוא דאמר לאו שבכללות אין לוקין עליו ועיין במ"ש בפ"ח מק"פ. ומ"ש ובחדש הוא אומר וכו' עד וכן כל כיוצא בזה כתב הרב בסה"מ שלו בשורש ט' דהכי איתא בכריתות והוי יודע שהרמב"ן חלוק על רבינו במין השני של לאו שבכללות אם תרצה לעמוד על עיקרן של דברים עיין בהשגותיו:
7.
ובסוגייתנו - כריתות דף ד:
לעולם סבר ר' ישמעאל: אין לוקין על לאו שבכללות, ושאני הכא, דמייתרי ליה קראי, נכתוב קרא כל חלב לא תאכלו, שור וכשב ועז למה לי? ש"מ לחלק.
ורבנן? אי לא כתיב שור וכשב ועז, ה"א: אפילו חלב חיה במשמע, להכי כתב שור כשב ועז, למימרא, דחלב שור וכשב ועז הוא דאסור, אבל דחיה שרי. שפיר קאמרי ליה!
אלא היינו טעמא דרבי ישמעאל, דקסבר: א"כ לכתוב כל חלב שור לא תאכלו, כשב ועז למה לי? ש"מ לחלק. ורבנן סברי: אי כתב רחמנא כל חלב שור, ה"א: נילף שור שור מסיני, מה גבי סיני חיה ועוף כיוצא בהן, אף גבי אכילה חיה ועוף כיוצא בהן, להכי כתב רחמנא שור וכשב ועז, למימרא דהני דאסור, אבל חיה ועוף שרי. שפיר קא"ל!
אלא היינו טעמא, דקסבר: נכתוב כל חלב כשב לא תאכלו, א"נ כל חלב עז לא תאכלו, שור וכשב ועז למה לי? ש"מ לחלק. ורבנן סברי: אי כתב כל חלב כשב, ה"א: חלב כשב אסור, ושור ועז שרי. ...
שפיר קא"ל!
אלא לעולם טעמא דרבי ישמעאל כדאמרינן מעיקרא, דאם כן נכתוב כל חלב ולישתוק, מאי אמרת? האי דכתב שור וכשב ועז למשרי חלב חיה, הא כי כתב קרא - בעניינא דקדשים, ודבר למד מעניינו. מכלל דרבנן סברי: לא ילפינן דבר למד מעניינו?
... ואיבעית אימא: היינו טעמייהו דרבנן, כדאמר ליה רב מרי לרב זביד: אלא מעתה, אליה דחולין תיתסר! אמר ליה, עליך אמר קרא: +ויקרא ז'+ כל חלב שור וכשב ועז, דבר השוה בשלשתן בעינן וליכא, הלכך כי אתא שור וכשב ועז, למישרי אליה דחולין הוא דאתא. ור' ישמעאל? אמר לך: א"כ, לימא קרא כל חלב שור וכשב, עז למה לי? ש"מ לחלק.
בפשטות הלכה צריכה להיות כחכמים נגד רבי ישמעאל, ולא מובן מדוע הגמרא מנסה כמה פעמים ליישב את רבי ישמעאל.
8.
מכל מהלך הסוגיה ברור שהלכה צריכה להיות כחכמים ולא כרבי ישמעאל מפני שהלכה כרבים. אולם כמה פעמים בסוגיה הגמרא טוענת שחכמים "שפיר קאמרי ליה" – כלומר טענת חכמים צודקת ולכן יש להסביר את דעת רבי ישמעאל [ואת המחלוקת בינו לבין חכמים] באופן אחר.
9.
וקצת תמוה: הרי בכל מחלוקת דעה אחת יכול שתהיה צודקת יותר ולכן הלכה תהיה כמותה. אלא מוכח מהגמרא שנטייתה היא להכריע דווקא כרבי ישמעאל – "סוגיא כוותיה".
גם מהביטוי המסכם: "אלא לעולם טעמא דרבי ישמעאל" מוכח שהגמרא רוצה להכריע כדעת רבי ישמעאל.
10.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד לג, שמשווה בין הסוגיות.
