רמזי פך השמן / אלכס טל

כריתות ה ע"א - ו ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מבין המקבילות לרשימת הדמויות שנמשחות בשמן המשחה שבמסכתנו מתייחד הירושלמי בהלכת הפתיחה והסיום. ייתכן שיש כאן פולמוס סמוי עם המלוכה החשמונאית

שלושים ושש הוא כנראה מספר מיוחד. ל"ו צדיקים הם הידועים ביותר, אך ענייננו הוא בשלושים ושש כָּרֵיתוֹת שבתורה, כפי שמונה אותן המשנה הראשונה במסכת כריתות. התלמוד שעל המשנה הולך ודן בכל אחד מאותם חטאים כהנה וכהנה, כדרכו. אחת מהכריתות היא 'הסך בשמן המשחה', וסוגיית התלמוד מביאה שתי ברייתות המפרטות את מרכיבי שמן המשחה, עשייתו (על ידי משה במדבר), וניסים מרובים שנעשו בו (דף ה ע"א-ב). הברייתא האחרונה והארוכה ביותר מסתיימת בדעתו של ר' יהודה:

רבי יהודה אומר:
שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה נסים נעשו בו מתחלתו ועד סופו:
תחלתו לא היה אלא י"ב לוגין, כמה יורה בולעת, כמה עיקרין בולעין, כמה האור שורף,
ובו נמשח משכן וכליו, אהרן ובניו כל ז' ימי המלואים, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים.
ואפי' כהן גדול בן כ"ג טעון משיחה,
ואין מושחין מלך בן מלך; ואם תאמר: מפני מה משחו את שלמה? מפני מחלוקת אדוניה, ואת יהואש? מפני עתליה, ואת יהואחז? מפני יהויקים אחיו, שהיה גדול מאחיו שתי שנים.

חלקו הראשון של הקטע דן בנס משמעותי שנעשה בשמן המשחה – הוא לא נגמר גם אחרי ששימש לכל כך הרבה משימות. רובן של אלה המנויות כאן חד-פעמיות: משיחת המשכן וכליו ומשיחת אהרון ובניו. אך לשמן המשחה גם תפקיד היסטורי מתמשך – משיחת כהנים גדולים ומלכים. וכאן מפרטת הברייתא את ההפרש בין שני סוגי המשיחות; האחד, הכהני, נדרש כל פעם מחדש, ואילו השני, המלוכני, בא רק בתחילת השושלת (למעט מקרים מיוחדים של מחלוקת).

בסיומה של הברייתא דן התלמוד בפרטיה; ראשית במשיחת כהן גדול בן כהן גדול ולאחריה באי משיחת מלך בן מלך – בדיוק כסדר הברייתא. לאחר מכן פונים להבדל בין מלכי בית דוד ומלכי ישראל. הראשונים נמשחים והאחרונים לא. כעת פונה הסוגיה לבירור סוג השמן עצמו. מצד אחד מקובלנו ששמן המשחה המקורי, שהיה נתון בצלוחית, נגנז יחד עם ארון העדות וצנצנת המן משנחרב הבית. מאידך, יש בו שימוש למשיחת הכהנים הגדולים גם בזמן הבית השני. הכיצד? התשובה היא שהשמן ה'נוכחי' הוא 'אפרסמא דכיא' (שמן אפרסמונין).

בשלב האחרון של הסוגיה מובאות שתי ברייתות, שמפרידה ביניהן סוגיה מעניינת על סימנים טובים, בין השאר אלה הנוהגים בראש השנה. לעניינינו, ברור שזו סוגיה מאוחרת למדי, שנתחבה בין שתי הברייתות הקשורות זו בזו. והרי הן:

ת"ר: אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, כדי שתימשך מלכותן, שנאמר (מלכים א, א): "ויאמר המלך (אל בניהו) וגו' והורדתם אותו על גיחון (וגו') ומשח אותו שם".
...
ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני, רמה קרני ולא רמה פכי, דוד ושלמה שנמשחו בקרן - נמשכה מלכותם, שאול ויהוא שנמשחו מן הפך - לא נמשכה מלכותם.

ברור שמקור שני העניינים אחד – משיחה על מעיין ומשיחה באמצעות קרן הן סגולות להתמשכות המלכות.
 

מסורות מקבילות

להלן נשוב לסדר הדברים בסוגיית הבבלי, אך לפני כן נעיין במקבילות לסוגיהן. לסוגיה הבבלית מקבילה מדויקת כמעט לחלוטין בבבלי הוריות יא ע"ב – יב ע"א, תופעה מיוחדת כשלעצמה, שאינה נפוצה בתלמוד זה. הברייתא בבבלי דומה גם לדרשה שנמצאת במדרש האגדה האמוראי הארצישראלי ויקרא רבה, פר' י', ח'.

מקבילה נוספת נמצאת בתלמוד הירושלמי למסכת שקלים, ו' ב', וזו דומה מעט למצוי בתוספתא סנהדרין ד, י- יא. באופן כללי ניתן לומר, כפי שכבר העלה ד"ר יואב רוזנטל בעבודתו על המסכת, שלפנינו שתי מסורות לסוגיה, כאשר רוב מרכיביה נמצאים בשתיהן אם כי בסדר שונה. על רקע זה מיוחדת היא סוגיית הירושלמי, הפותחת ומסיימת את הסוגיה בהלכות המצויות רק בו:

מלך בתחילה טעון משיחה
...
אין מושחין כהנים מלכים.
אמר רבי יודן ענתונדרייא: על שם "לא יסור שבט מיהודה (בראשית מט, י)".
אמר רבי חייה בר אדא: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". מה כתיב בתריה (אחרי הפסוק) "לא יהיה לכהנים הלוים (דברים יז, כ)".

ההלכות המרובות שלפנינו מסודרות בסוגיות הבבלי והירושלמי אחת אחרי השנייה, במעין רשימה. ככזו, הדבר המתבקש הוא לנסות לגלות בה סדר, וביותר מגמתיות העומדת מאחורי הסידור. ראשית, ניתן לחלק את ההלכות לשתי קבוצות עיקריות; הראשונה עוסקת בדמויות ובאישים המחויבים במשיחה או הפטורים ממנה, והשנייה כוללת הלכות הקשורות במעשה המשיחה עצמו – סוג השמן, מיקום פעולת המשיחה וצורתה. כעת מוכנים אנו להשוות את סדר ההלכות בין המקבילות בטבלה.



כאמור, מכילה הרשימה פרטים מפרטים שונים וכאן יכולים אנו לתת את לבנו רק לאחדים מהם:

1. לאור החלוקה לשתי הקבוצות לעיל, סדר הבבלי ההגיוני ביותר: את מי מושחים (2 – 5), וכיצד מושחים (6-9). גם המקבילה בויקרא רבה שומרת על סדר זה, ובייחוד על הצימוד בין ה'מעיין' וה'קרן', כאשר הפרט האחרון הוא המסיים את הרשימה בכל המקבילות למעט הירושלמי.
2. הבבלי וויק"ר פותחים בכהן ולאחריו מלך. הירושלמי והתוספתא להפך.
3. הרשימה בירושלמי ובתוספתא אינה מחולקת לפי שתי הקבוצות. באופן מיוחד, ה'מעיין' אינו צמוד ל'קרן'.
4. רק הירושלמי פותח בהכרזה ש'מלך טעון משיחה' (1, ובתוספתא ב-5).
5. רק הירושלמי מסיים בהלכה, שמופיעה בו בלבד, ש'אין מושחין מלכים כהנים (10)'.
 

שילוב לא ראוי

שני פריטים בירושלמי מושכים את תשומת הלב; הראשון והאחרון. הראשון מצהיר על הראוי למשיחה – המלך, והאחרון על מי שאינו כזה – המלך שהוא גם כהן. ההלכה האחרונה ייחודית לירושלמי, והיא עוקבת את ההלכה המסיימת את שאר המקבילות, משיחה בקרן ובפך.

הצגת הדברים בירושלמי מלמדת על מגמה ברורה למדי; מלך וכהן ראויים להימשח – כל אחד לתפקידו הוא. מנגד, אישיות המגלמת את שני התפקידים גם יחד אינה ראויה לשמן המשחה. כמובן, מלוכה וכהונה על שולחן אחד נמצאו בשושלת בית חשמונאי, ולא יהיה זה ניחוש פרוע לשער שעיצוב הירושלמי נושא בחובו התנגדות סמויה למלכים אלו. אם נוסיף לכך את צימוד הפרט האחרון לזה שלפניו הקובע שהנמשח בפך מתקצרת מלכותו, הרי שנוכל לומר כי אותם כהנים מלכים אפילו למלוכה קצרת ימים אינם ראויים.

המחקר ההיסטורי שלפני מאה שנה ויותר העלה לראשונה את התיזה כי מעמד החכמים התנגד התנגדות נחרצת לחשמונאים, ובעקבות כך שאף למחוק את פעלם מזכרה של האומה. מאז נכתב רבות בנושא, ובמיוחד יש להפנות למאמר ידוע של גדליהו אלון, שהתפרסם בשעת חושך קודרת לעם ישראל, בשנת תש"ג (=מחקרים בתולדות ישראל, עמ' 12-25). במאמר מתנגד אלון נחרצות לתיאוריה זו, וניכר כי 'ציונויותו' מדברת בו מגרונו. עם זאת, קשה להתעלם מאותם אזכורים לא רבים בספרות חז"ל, המתנגדים לשושלת בית חשמונאי, מה גם שבמורשתם ההיסטורית המאוחרת אין הרבה להשתבח. דומה אם כך שבסוגיה זו על סידורה המיוחד השתמר משהו ממגמות פולמוסיות אלו.

לעיל העליתי כי לא הרחקתי לכת בעיוני, אך כעת ברצוני לעשות בדיוק כזאת. כידוע, מקור חג החנוכה, ובעיקר מהות הנס שביסודו (אם בכלל), לוטים בערפל. מבין המקורות השונים, הידוע ביותר הוא כמובן נס פך השמן, ועם זאת הוא גם זה שכמעט אינו מתועד. סוגיית הבבלי במסכת שבת (כא ע"ב) היא שלבדה מביאה את המסורת לכך. לאור המקורות השונים המקצרים את ימי שושלת המלך שנמשח בפך, האם לא ניתן לומר כי נס פך השמן מסמל את קיצור ימיה של מלכות בית חשמונאי? אמת, זהו שמן אחר – שמן המאור – אך עדיין העובדה כי רק במקור אחד מופיע אותו פך עשויה אולי לרמוז לנו כי יש קשר בין הדברים. על כך ניתן להוסיף כי בשני השמנים, המשחה והמאור, נעשה נס דומה: הם הספיקו מעבר לכמותם ההתחלתית הקטנה. אם אכן כך, הרי שמסורת הבבלי הייחודית לנס חנוכה מסתירה מאחורי חותמו של כהן גדול (!) גם חותמת שלילית על גיבורי הניצחון – החשמונאים! מלכותם החלה בפך (קטן!), וסימן היה זה לכך שלא תימשך – כזו של שאול ויהוא.