מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

להתקרב לירושלים

הנמצא בדרך רחוקה מירושלים "מן המודיעים ולחוץ חמישה עשר מילין", ואיננו יכול להגיע לירושלים, עושה פסח שני (פסחים צב ע"ב). האם הגרים מחוץ לגבולות הארץ מוגדרים כרחוקים? האם יש להתאמץ ולהתקרב לירושלים כדי לעשות פסח ראשון?

אחרונים התלבטו בכך. הרב יחזקאל לנדא, בציון לנפש חיה, צל"ח (פסחים ג ע"ב) סובר "שלא מצינו שיהיה מצווה לעלות ולהתקרב עצמו קודם זמן הפסח". הרב יוסף באב"ד, מנחת חינוך (מצוה ה ס"ק יב), חולק עליו: "דודאי מצות עשה על כל ישראל לעשות הפסח ככל מצות עשה שבעולם, ומחויב לילך מקצה הארץ, להתקרב עצמו כדי לקיים מצות עשה. אך אם עבר והוא בדרך רחוקה, יש דינים שציותה תורה. ...ולדבריו, כל ישראל אפילו בארץ ישראל, כל שהם רחוקים ט"ו מיל מירושלים, פטורים מלעשות הפסח"? לפיו, מהמסופר בגמ' (פסחים ע ע"ב), על יהודה בן דורתאי ובנו שהלכו לדרום על מנת שלא להתחייב בפסח ובחגיגה, יש להסיק שדרום זהו חו"ל, ומכאן שגבולות החובה לעשות פסח, אילו גבולות ארץ ישראל, "והדר בחוץ לארץ פטור מפסח וראיה". הרב יעקב עמדין (שו"ת שאילת יעבץ חלק א סי' קכז), מקשה על כך: "איך אפשר לומר כן, ומי שמע כזאת שלא נצטוו בפסח אלא דווקא ישראל הדרים בארץ, והכתוב צווח: 'כל עדת ישראל' (שמות יב, מז), 'והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה' (במדבר ט, יג)". אחת ההוכחות לדבריו, מהגמ' (סנהדרין יא ע"א), שמעברים את השנה בשביל גלויות ישראל שנעקרו ממקומם. ומפרש רש"י: "בני הגולה הרחוקים, ונשמע לבית דין שנעקרו ממקומן, לעלות לרגל לעשות פסחיהם ועדיין לא הגיעו". מסקנתו היא ששלושים יותר לפני הפסח, חלה חובה על הרחוקים לצאת מבתיהם ולהתקרב לירושלים, ואין זה תלוי בגבולות הארץ.

קרבן פסח הוא צירוף של הפרטים, לכדי כלל. ציבור אינו נדחה לפסח שני, רק יחידים. איננו מוותרים על אילו שהיו רחוקים פיזית או רוחנית, ועל כן ניתנת להם אפשרות לעשות להקריב את הפסח במועד שני.