הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "קשיא"; "תיובתא"; "אמר לך"; "אמר רב...אמר רב..."; "רב ותלמיד"; "לוי"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
תמורה לג ע"א-ע"ב
אמר רב גידל אמר רב: מ"ט דריש לקיש דאמר לרבנן, קדשי בדק הבית - היו בכלל העמדה והערכה, קדשי מזבח, לא היו בכלל העמדה והערכה - דאמר קרא +ויקרא כ"ז+ והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע, איזהו דבר שאינו חלוק בין טוב לרע - הוי אומר זה קדשי ב"ה, ואמר קרא אותה - למעוטי קדשי מזבח.
ורבי יוחנן, אותה למעוטי מאי? למעוטי בעל מום מעיקרו.
ולתנא דבי לוי, דאמר דאפילו בעל מום מעיקרו - בכלל העמדה והערכה; דתני לוי: הכל היו בכלל העמדה והערכה, ואפילו בעל מום מעיקרו.
וכן תני (ר') +מסורת הש"ס: [רבי]+ לוי במתניתיה: ואפי' חיה, ואפילו עופות. והכתיב אותה! קשיא.
הערה: מדף לב עמוד ב עד דף לג עמוד ב הגמרא דנה על אותו נושא עם קושיות ותרוצים לצדדים שונים. נעיין בכמה ביטויי קישור מרכזיים ובכללי פסיקה הקשורים למבנה הסוגיה.
1.
רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק א הלכה י:
המקדיש בעלת מום למזבח אף ע"פ שלוקה הרי זה נתקדשה ותפדה בערך הכהן ותצא לחולין ויביא בדמיה קרבן, וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום, ומצות עשה הוא לפדות קדשים שנולד בהן מום ויצאו לחולין ויאכלו שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, מפי השמועה למדו שהכתוב מדבר בפסולי המוקדשין שיפדו, וכבר ביארנו בערכין שזה שנאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה' שהוא מדבר בבעלי מומין שנפדו.
2.
כסף משנה הלכות איסורי מזבח פרק א הלכה י:
המקדיש בעל מום למזבח וכו'. בפרק קמא דתמורה דף ה') המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח אע"פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי. ומה שכתב ותפדה בערך הכהן ותצא לחולין ויביא בדמיה קרבן. בסוף תמורה תניא (תמורה דף ל"ב) אם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר וכתב שם רש"י דע"כ בקדשי מזבח מיירי. ומה שכתב וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום. שם אמרינן לר' יוחנן דהאי ברייתא כוותיה דאותה למעוטי בעל מום מעיקרו שאינו בכלל העמדה והערכה לדברי הכל
וקשה היכי רבינו לא מפליג בינייהו
ואפשר שרבינו פסק כלוי דאמר התם הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום
ואע"ג דאקשינן ללוי והכתיב אותה ואסיקנא בקשיא
אשכחן דמסיק בקשיא והלכתא כוותיה
וכיון דלוי קשיש מרבי יוחנן פסק רבינו כוותיה
ועי"ל דכרבי יוחנן פסק רבינו דע"כ לא אמר ר' יוחנן אותה למעוטי בעל מום מעיקרו אלא לומר דבעל מום מעיקרו אפילו אם מת נפדה דלא בעינן בהו והעמיד אבל בכשהוא חי לדברי הכל נפדה הוא בערך הכהן וזה עיקר שהרי כן כתב רבינו בסמוך גבי מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר:
ומצות עשה היא לפדות קדשים שנולד בהם מום וכו'. בפ"ב דבכורות (דף ט"ו ע"א):
וכבר ביארנו בערכין פ"ה שזה שנאמר וכו'. בסוף תמורה דף ל"ג ע"א ובר"פ על אלו מומין ל"ז ע"ב:
ה"כסף משנה" מקשה שהרמב"ם לא פוסק כרבי יוחנן.
3.
הוא עונה שהרמב"ם פוסק כ"לוי". זאת אומרת שפשט דברי הרמב"ם מתאימים לדברי "לוי", שאפילו בעל מום יכול להפדות בערך הכהן.
הקושי שהוא מעלה הוא, שהגמרא הקשתה על לוי ונשארה ב"קשיא" – וממילא אין לפסוק כ"לוי".
4.
הוא עונה: "קשיא" אינה דחיית השיטה, ולכן ניתן לפסוק כמותה.
5.
נשאר העיקרון, שהלכה כ"לוי" נגד רבי יוחנן - כיון שהיה בדור שלפניו ["קשיש מרבי יוחנן"].
6.
ונראה שראוי להוסיף, שהרי הגמרא מציינת "וכן תני (ר') +מסורת הש"ס: [רבי]+ לוי במתניתיה", ולכן הלכה כמותו כי דבריו שוי ערך ל"ברייתא".
7.
כמו כן הגמרא אומרת "מאן חכמים - תנא דבי לוי" – משמע שהלכה כמותו.
8.
ה"כסף משנה" מציע הסבר אחר בדברי הרמב"ם שמתאים לשיטת רבי יוחנן בסוגיה. כנראה שבהסבר השני הוא סובר אחת מהשתיים, או שלא בהכרח הלכה כ"לוי" נגד רבי יוחנן [בניגוד לסעיף 5] , או, שמכיון שהגמרא נשארה ב"קשיא" נגד "לוי" אין הלכה כמותו [בניגוד לסעיף 4].
ואפשר אולי להוסיף: אולי בגלל שהגמרא אומרת "תניא כוותיה דרבי יוחנן" – לכן הלכה כרבי יוחנן.
9.
אחרי "תיובתא" יש תרוץ מסוג "אמר לך..." [פעם על רבי יוחנן ופעם על ריש לקיש]. מוכח מכאן ש"תיובתא" איננו דחיה סופית. ולכן יש לעורר את השאלה, מה ההבדל בין "קשיא" ל"תיובתא"?
10.
ונראה לומר, שדווקא לגבי "תיובתא" שזו קושיה חזקה יש אמנם יישוב מפורש עליה בסגנון של "אמר לך..." ללמדנו שהחכם המוקשה יכול ליישב, אבל "עורך הגמרא" לא מסכים עם יישוב זה!, ואילו על "קשיא" – שנראית קושיה "קלה" יותר מ"תיובתא" הניסוח של "אמר לך..." מעיד ש"עורך הגמרא" כן מסכים לתרוץ זה.
10.1
ההבחנה לעיל סבירה מפני שתמיד כאשר הגמרא מסיימת ב"קשיא" וומשיכה בביטוי "אמר לך" הרי שלפני ה"קשיא" היא מנסחת "בשלמא ל... ניחא אלא ל... קשיא".
10.2
ב120 מופעים בש"ס אחרי "תיובתא" או אחרי "קשיא" מובא המונח "אמר לך...".
11.
אחרי התרוץ של "אמר לך" מופיע גם הביטוי "הכי נמי מסתברא". במקרה כזה משמע שהתרוץ של "אמר לך" הוא תרוץ "חזק". ויותר מכך: יש בסוגיה המשך המהלך: מכיון שיש תרוץ על ה"תיובתא" הגמרא טוענת שיש - אם כן - "תיובתא" על הדעה השניה [ריש לקיש]. ולא מצינו כך במקרים אחרים בש"ס שהגמרא - אחרי שמיישבת קושיית "תיובתא" היא מקשה על הדעה האחרת!
12.
"אמר רב גידל אמר רב מאי טעמא דריש לקיש". "רב" חי מעט לפני ריש לקיש והיה מבוגר ממנו וכמעט נחשב כ"רבו" של רבי יוחנן שהיה מבוגר מריש לקיש. לכן לא נראה ש"רב" יסביר את ריש לקיש. אמנם יש טוענים שיתכן ש"רב" יסביר את דברי ה"תלמיד". אמנם בסוגייתנו יש כמה הסברים נוספים [ראה "מתיבתא", הערה ו].
12.1
הסבר א: "רב" עצמו סובר כריש לקיש ורב הסביר את שיטתו שלו, ורב אשי – "עורך הגמרא" - הוא ששילב עם דברי ריש לקיש. הסבר זה הוא הסבר עקרוני לכל המקומות שיש בעיה של "אמורא מאוחר".
12.2
אולי אפשר להוסיף: האמורא "רב" אמנם אמר את ההסבר מעצמו, אולם תלמידו – רב גידל – הוא זה שהצמידם להסבר דברי ריש לקיש !
12.3
לפי זה יש חידוש במשמעות הביטוי המפורסם: "אמר רב... אמר רב...", שכוונתו שהרב המאוחר הוא זה שמתייחס לדברים שמובאים בסוגיה המדוברת, והוא לא בהכרח מצטט את דברי רבו אלא "רק" מסתמך על דבריו של רבו, ואין צורך לומר שדווקא "עורך הגמרא" ניסח כך מעצמו.
12.4
הסבר ב: [בספר "מנחת יהודה"]: יש לשנות הגירסא ל"רב הונא" או ל"רב יהודה" או ל"רב גידל" בלבד בלי התוספת של "...אמר רב".
