פנינים
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"אימת גדלה לכי מסרחא"
הצמיחה רק לאחר הריקבון וההתבטלות
תמורה לא ע"א
כתב הרה"ק רבי משולם פייביש מז'בארז' ("יושר דברי אמת" יג) בביאור דברי הגמרא בטעם היתר אפרוח בקע מביצה של תרנגולת טריפה, שהוא כיון שאין הביצה גדלה להיות אפרוח אלא לאחר שמרקיבה, ובאותה שעה הלא היא כעפר בעלמא ופקע ממנה שם האיסור. וביאור הענין, כי אי אפשר בשום דבר שבעולם שיבוא ממציאות כזו למציאות אחרת, אם לא שיבוא למצב של 'אין' - אותו מצב של קודם הבריאה - ומאותו מצב יכול להיברא בריאה חדשה. וכמו מביצה לאפרוח שאותו רגע לאחר שנגמר כליון הביצה וקודם התהוות האפרוח, מגיעה הביצה למצבה 'ההיולי' (חומר בלי צורה שממנו נברא כל העולם כדעת קדמונינו), שהוא כח הבריאה והוא נקרא תוהו.
וכביצה כן הוא בחמשת מיני דגן ושאר זרעים שאינם מתחילים לצמוח עד שהזרע נאבד באדמה וכלה ממהותו. ורק אז כשהופך מיש לאין ומגיע למדרגה שהיה בה קודם הבריאה, אז יכול להיווצר מחדש.
"ונמצא, שאם האדם רוצה שיהיה בריאה חדשה - לא גשמי וחומרי להתאוות לחומריות, רק להשם יתברך, צריך לבוא במחשבתו בכל האפשר לו למדרגת יראה המביאה לידי ענוה לבוא למידת אין. ואז בריאה חדשה יבראנו ה' יתברך ויהיה כמעיין התגבר וכנהר שאינו פוסק..."
*
וכעניין זה כתב ב"ישמח ישראל" (קדושים, ה) "כי כל זמן שהגרעין שלם כאשר נזרע, לא יקבל כח העפר ולא יצמיח. זולת אחר שנרקב, נעשה כח ההיולי ומחבר את עצמו עם העפר ומצמיח, כמאמר חז"ל אימת ילדה לכל מסרחא וכי אסרחא עפרא בעלמא הוא" - כי כל זמן שאדם מדמה בנפשו שכוחו ועוצם ידו עשה הכל, אין בו כוח החיוני לצמוח. ואחר שנרקב ואז יודע האדם כי כלו כל הפעולות שלו, אז הוא צומח.
וכמו כן בענייני עבודת ה', צריך לידע כי כל ענין חיות שיש באדם ודעה בינה והשכל, הכל הוא הכח והחיות מחלק השם יתברך. וזהו שאומרים "ונפשי כעפר לכל תהיה - פתח ליבי בתורתך" על דרך "כי שחה לעפר נפשנו... קומה עזרתה לנו" - והיינו כי על ידי שמבטל עצמו להכלל ישראל בבחינת עפר ואפר, נעשה כח ההיולי ואז "קומה עזרתה לנו" - וזהו על ידי שנפשו כעפר לכל תהיה אזי זוכה לפתיחת הלב בתורתנו הקדושה..."
