גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תת"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת תמורה
דף כח ע"א - כט ע"א
עיון במהות דין "ממשקה לישראל"
המשנה (כח ע"א) מפרטת את פסולי הבהמות להקרבה על גבי המזבח, וביניהם "המוקצה והנעבד" וכו', ומסיימת: "איזהו מוקצה, המוקצה לעבודת כוכבים וכו', ואיזהו הנעבד, כל שעובדין אותו וכו', וזה וזה מותר באכילה", כלומר, שפסולין אלו הם רק לגבוה, שאין להקריבם על גבי המזבח, אבל אכילת הדיוט מותרים. והמקור לכך איתא בגמרא (כט ע"א): "מנא הני מילי, אמר רב פפא דאמר קרא 'ממשקה ישראל' - מן המותר לישראל [-כי בקרבנות המפורטים בספר יחזקאל נאמר (מה, טו): "ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים לכפר עליהם נאם ה' אלקים", ומשמעו, שרק מן המותר לאכילת ישראל מותר להביא קרבן, ואילו כל דבר שאסור באכילה לישראל אסור לגבוה], ואי סלקא דעתך אסירי להדיוט, למה לי קרא למעטינהו מגבוה" [-ואם יעלה על דעתך שהם אסורים גם להדיוט, למה לי פסוק מיוחד לאסרם לגבוה, וכמו שנאמר (ויקרא א, ב): "מן הבקר" - 'להוציא את הנעבד', "מן הצאן" - להוציא את המוקצה, הלא יש ללמוד זאת "ממשקה ישראל", שרק המותר להדיוט מותר לגבוה. אלא על כרחך שהם מותרים להדיוט, ולכן יש צורך ללימוד מיוחד לאוסרם לגבוה].
בהמשך מקשה הגמרא מ'טריפה' – שיש בה לימוד מיוחד לאוסרה לגבוה, וטריפה וודאי אסורה להדיוט, ולמה אם כן יש צורך ללימוד מיוחד לאוסרם לגבוה: "וכל היכא דאסירי להדיוט לא בעי קרא, והא טרפה דאסירא להדיוט ומעטיה קרא מגבוה, דתניא כשהוא אומר 'מן הבקר' - למטה, שאין ת"ל, אלא להוציא את הטרפה", ומשני: "איצטריך, סלקא דעתך אמינא, הני מילי דנטרפה ואחר כך נתקדשה, אבל נתקדשה ואחר כך נטרפה אימא דתישרי לגבוה".
ומתמה ה'שפת אמת' בדעת המקשן - "וכל היכא דאסירי להדיוט לא בעי קרא, והא טרפה דאסירא להדיוט ומעטיה קרא מגבוה" - מה היתה אכן סברתו בצורך לפסוק מיוחד, הלא בין כך נאסרים לגבוה מדין ''ממשקה לישראל", וכתב על כך ב' ביאורים: האחד, "דסבירא ליה דכיון ד'ממשקה ישראל' דברי קבלה הוא, שייך שפיר קרא מן התורה לאסור לגבוה מצד עצמו", כלומר, שהמקשן סבר, שהיות ו'ממשקה ישראל' נאמר ביחזקאל ואינו אלא דברי קבלה, ולכן שייך שפיר הודעת דין זה בתורה, ואין כאן פסוק מיותר. והוכחתו היא ממה שכתבה התורה פסוק מיוחד לאסור טריפה לגבוה, והגם שאסורה לאכילת הדיוט, ולכך ראוי שתיאסר גם לגבוה, ולמה לי קרא לאסרה, אלא על כרחך שהיות ודין זה אינו אלא איסור מדברי קבלה, ולכן יש צורך לפסוק לאסרו מן התורה [ואכן ראה בשפ"א (נזיר כה:) דנקט כן למעשה, שדין 'ממשקה ישראל' אינו אלא דברי קבלה, ואין לוקים עליו. ולעומתו הוכיח בשו"ת 'שאגת אריה' (סי' צז) מסוגייתנו שהסיקו שכל שאסור להדיוט אסור לגבוה מדין 'ממשקה ישראל', ואין צורך לפסוק בתורה לכך, שפסולו מן התורה ממש, ואין דינו כדברי קבלה (ראה עוד 'מלאכת חושב' כאן)].
ביאור נוסף כתב השפ"א: "דנפקא מינה לענין להקריב דבר זה מן הנכרי, דבמום כתיב להדיא () 'ומיד בן נכר לא תקריבו', אבל דבר שנאסר מכח 'ממשקה ישראל', היה נראה דמעכו"ם רשאי להקריבו, כיון דלדידיה שרי יכול להביאו, אבל כשנתמעט לגבוה בפני עצמו אסור אפילו מן העכו"ם" (ועי' שו"ת 'עטרת ישועה' סי' ד אות ה שהעיר ג"כ הערה זו).
נמצינו למדים מדבריו חידוש בדין 'ממשקה ישראל', שלגבי קרבנות הבאים מן העכו"ם - יתכן שמותר להקריב בהמה האסורה באכילה לישראל אך מותר לנכרי, כי דין 'ממשקה ישראל' נאמר על המקריב, שעליו להקריב קרבן שמותר לו עצמו באכילה, ואינו תלוי במה שיש עליו איסור לאנשים אחרים, ובכן שפיר היה שייך שהתורה תודיע שקרבן טריפה אסור להקריבו, בכדי שיאסר גם כלפי נכרים, כי מצד דין 'ממשקה ישראל' לא היה שייך לאסרו בנכרים, שהרי נכרי מותר באכילת טריפה. ומסיים השפ"א: "ואפשר זה היה דעת המקשן, וצ"ע בזה לדינא" (וע"ע בשפ"א מנחות ו. שדן בהערה זו).
מאידך, בספר 'מקדש דוד' (קדשים סי' לג סוס"ק ג) נקט בפשטות, שבקרבנות עכו"ם הקרבים בבית המקדש הדבר תלוי באיסורם ובהיתירם לבני ישראל, ובהמה שאסורה באכילה לישראל אסור להקריבה על גבי המזבח גם לקרבן נכרי, ומה שניתן לחלק בזה – לדברי ה'מקדש דוד' הוא רק בענין קרבנות עכו"ם הקרבים בבמה שלהם, כי בקרבנות כאלו הדבר תלוי במה שאסור לדידהו - ולא במה שאסור לישראל, אבל בקרבנות עכו"ם הקרבין במקדש, ודאי אזלינן בתר ישראל ולא בתר דידהו, וכל שאסר לישראל פסול אפילו בקרבן עכו"ם.
ביאור הצדדים בזה יובן יפה על פי חקירת האחרונים ביסוד דין 'ממשקה ישראל', כי נוכל לפרשו בשתי פנים: א. כי גילתה לנו התורה שכל מה שאסרה תורה באכילה - אסור בין לאכילת אדם ובין לאכילת מזבח, כי אכילת מזבח שמה אכילה, ואותו דבר שגורם איסור להדיוט גורם גם איסור לגבוה. ב. כיון שאסור להדיוט אסור גם למזבח, כי אין זה דרך כבוד שנקריב לגבוה דבר שאסור להדיוט, ולאור זה איסורו להדיוט גורם איסורו לגבוה (ראה 'זכר יצחק' סי' לד; 'מקור ברוך' ח"ב סי' לו).
ומעתה נבין היטב צדדי הספק, כי אם גדר הדין הוא שאין זה כבוד כלפי מעלה, יתכן שהדבר תלוי במקריב עצמו – כדברי השפ"א, שכל שהבהמה אסורה לו באכילה אין זה דרך כבוד להקריבה כלפי מעלה, ושונה הוא כאשר מותרת לו לאכילה - הגם שאסורה לאחרים באכילה, שהרי המקריב עצמו אינו נוהג מנהג בזיון כלפי מעלה. אמנם, אם הגדר הוא שכל איסורי אכילה שנאמרו בתורה נאמרו גם למזבח, מסתבר שהדבר תלוי במה שאסרה התורה לבני ישראל, כי מאחר שיש בה איסור אכילה נאסרה גם כלפי המזבח, ולכן בקרבנות עכו"ם הקרבין במקדש הדבר תלוי במה שאסור לישראל ואינו תלוי בהיתירו לעכו"ם - כדברי ה'מקדש דוד'.
