הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "תיובתא"; "לימא כתנאי"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
תמורה כה ע"א-ע"ב
גמ'. א"ר יוחנן: הפריש חטאת מעוברת וילדה, רצה - בה מתכפר, רצה - בולדה מתכפר. מ"ט? קסבר ר' יוחנן: אם שיירו משוייר, עובר לאו ירך אמו הוא; דהוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות, רצה - מתכפר בה, רצה - מתכפר בחבירתה.
מותיב רבי אלעזר: היא שלמים וולדה עולה - הרי זה ולד שלמים, ואי סלקא דעתך שיירו משוייר, הרי זה ולד שלמים? הרי זו שלמים בעי מיתנא! אמר רב טבלא: בר מינה דההיא, הא אמר רב לתנא, תני הרי זו שלמים. מיתיבי: האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין, אם היתה עוברה - זכתה לו. אי אמרת בשלמא אם שיירו אינו משוייר עובר ירך אמו מש"ה זכתה לו, והוי ליה כמשחרר חצי עבדו, ומני - ר' מאיר היא; כדתניא
המשחרר חצי עבדו יצא לחירות, גיטו וידו באין כאחת. ואי אמרת שיירו משוייר עובר לאו ירך אמו הוא, אמאי זכתה לו? והא תניא: נראין שהעבד זוכה לקבל גט שחרור של חברו מיד רבו שאינו שלו, ולא מיד רבו שלו; אלא ש"מ: אם שיירו - אינו משוייר, ותיובתא דרבי יוחנן, תיובתא.
לימא אם שיירו משוייר תנאי היא? דתניא, האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד - ולדה כמוה - דברי ר' יוסי הגלילי, וחכמים אומרים: דבריו קיימין, משום שנאמר +שמות כ"א+ האשה וילדיה תהיה לאדוניה. קרא מאי תלמודא לרבנן? אמר רבא: (אמר) קרא לרבי יוסי הגלילי, דקתני: ולדה כמוה, שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, בזמן שהאשה לאדוניה - ולדה לאדוניה.
מאי לאו בהא קמיפלגי, דרבי יוסי סבר שיירו אינו משוייר, ורבנן סברי משוייר?
אמר לך ר' יוחנן: דכולי עלמא - שיירו משוייר; והכא היינו טעמא, דאמר קרא האשה וילדיה תהיה לאדוניה.
אלא ודאי לימא כי הני תנאי, דתניא: השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי; תני חדא: אין נאכלת אלא לזכרי כהונה, ואינה נאכלת אלא ליום אחד, ואינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים. ותניא אידך: נאכלת לכל אדם, ונאכלת בכל מקום, ונאכלת לעולם. מאי לאו תנאי, דת"ק סבר שיירו אינו משוייר, ומר סבר שיירו משוייר, אמר לך רבי יוחנן: דכ"ע אם שיירו משוייר, והני תנאי בהא קמיפלגי, דמר סבר ולדי קדשים - בהוייתן הן קדושים, ומר סבר, ולדי קדשים - במעי אמן הן קדושים. ואיבעית אימא: לא קשיא, כאן - בשהקדישה ולבסוף נתעברה, כאן - בשנתעברה ולבסוף הקדישה. מתקיף לה רבא: ממאי דטעמא דרבי יוחנן אם שיירו משוייר, דלמא היינו טעמא דר' יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש?
אמר ליה רב המנונא: רבי אלעזר תלמידיה דרבי יוחנן, ויתיב לקמיה דרבי יוחנן, ולא אהדר ליה האי שינויא - ואת אמרת טעמא דר' יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש? .
1.
למרות שהגמרא קבעה "תיובתא... תיובתא" על רבי יוחנן היא טוענת שדעת רבי יוחנן שנויה במחלוקת תנאים. ראה בהרחבה: "מתיבתא", "ילקוט ביאורים" עמוד קכו, על כך שהרמב"ם באמת פסק כרבי יוחנן.
2.
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ד הלכה ו:
הפריש חטאת מעוברת וילדה, הרי היא וולדה כשתי חטאות שנתפרשו לאחריות.
3.
כסף משנה הלכות פסולי המוקדשין פרק ד הלכה ו:
הפריש חטאת מעוברת וילדה וכו'. מימרא דר"י פרק כיצד מערימין (תמורה דף כ"ה):
הוא לא מעיר שום הערה אלא שהרמב"ם פשוט פסק כרבי יוחנן.
4.
לחם משנה הלכות פסולי המוקדשין פרק ד הלכה ו:
הפריש מעוברת וילדה כו'. קשה דבפ' כיצד מערימין (תמורה דף כ"ה) א"ר יוחנן כן ואיתותב שם מברייתא דהאומר לשפחתו ואמרו שם תיובתא דר"י תיובתא וא"כ איך פסק כן רבינו ז"ל.
וי"ל משום דבתר הכי אמרו אם שיירו משוייר תנאי ורבנן כר"י דאם שיירו משוייר ור' יוסי סבר אינו משוייר ורבינו ז"ל פסק כרבנן והשתא ליכא תיובתא מההיא ברייתא דברייתא אתיא כר"י ור"י כרבנן
גם דבתר הכי אמר דכ"ע שיירו משוייר כר"י ואע"ג דבדרך דחיה איתמר מ"מ כפי סברת המקשה ר"י כרבנן ופסק רבינו ז"ל כן
...אלא מאי דאיתותב ר"י ולא אהדר כלל הוא בטעמא ולא בדינא דדינא קושטא הוי משום דאדם מתכפר בשבח הקדש אלא בטעמא דהיה אומר דאם שיירו משוייר בהא איתותב ולהכי לא אהדר ליה כלל:
הוא מסביר שלמרות שיש "תיובתא" על רבי יוחנן הרי שדעת רבי יוחנן כ"חכמים" בברייתא ["כתנאי"]. אבל הוא לא מסביר מדוע נקבע בגמרא "תיובתא".
4.1
אולם בסוף דבריו הוא מנמק: ה"תיובתא" היתה רק על הנימוק של רבי יוחנן ולא על עצם דינו, ולכן הגמרא מביאה אחר כך נימוק אחר לדעת רבי יוחנן, ולכן הרמב"ם פסק כמותו.
5.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קכו, ובהערות שם. נזכיר רק 2 נקודות:
5.1
יש גורסים רק "תיובתא" פעם אחת ולא כפול.
5.2
שיטת תוס' על פי סוגייתנו:
תוספות מסכת בבא קמא דף מז עמוד א:
וכן משמע בתמורה בפרק כיצד מערימין (תמורה דף כה.) דמסיק אדר' יוחנן דאמר עובר לאו ירך אמו תיובתא דרבי יוחנן תיובתא אע"ג דאמר בתר הכי לימא תנאי היא כן דרך הגמ' כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא אע"ג שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין (גיטין דף נג:) דמסיק תיובתא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק ובתר הכי קאמר לימא תנאי היא ואע"ג דבפרק הערל (יבמות דף עח. ושם) מייתי מילתיה דר' יוחנן דתמורה ופריך עלה הא...
תשובתו העקרונית: "כן דרך הגמרא" –"עורך הגמרא" קבע "תיובתא" על דעת רבי יוחנן וקבע שאין הלכה כמותו למרות שיש למצוא לו סיוע בדברי תנא. ולא מתיישב כפסק הרמב"ם בסוגייתנו שפסק כרב יוחנן.
ואולי כוונתו היא "כשאין הדבר עיקר" לדברי ה"לחם משנה" לעיל בסעיף 4.1
6.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תה:
"לימא כתנאי", מצינו דקאמר בתר דאסיק בתיובתא, כ"כ מוהריק"א בכלליו דף צ"ו ע"א בשם תוספות דפרק הפרה [בבא קמא דף מ"ז א'] שכתבו אע"ג דאמר בתר הכי לימא תנאי היא כן דרך הגמרא כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא אע"ג שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין דף נ"ג דמסיק תיובתא במ"ד דהיזק שאינו ניכר ובתר הכי קאמר לימא תנאי היא וכן כתבו עוד בפרק הנשרפין דף פ' ב' ויש כיוצא בזה בפרק כיצד מערימין [תמורה דף כ"ה ב'] גבי שיירי משוייר וכ"כ הרמב"ן בפרק אלו טריפות דכל כי האי גוונא הוי כעין תיובתא והלכתא או תיובתא ואיבעית אימא אלו דבריו ז"ל ואיכא למילף מדבריהם דהיכא דקאמר תיובתא אע"ג דאמר בתר הכי לימא כתנאי לאו כלום הוא,
ולי המך קשה שהרי כתבו התוספות גופייהו בפרק פרת חטאת [זבחים דף קי"ד א' ד"ה וקסבר] וז"ל וא"ת ולוקמא נמי הכא כמ"ד במעי אמן הן קדושים וכגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר כרבי יוחנן דאמר בפרק כיצד מערימין אם שייר משוייר ועשה העובר אתנן ומחיר ואח"כ הקדישן
ואף על גב דרבי יוחנן איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי עכ"ל,
אלמא כיון דמסיק כתנאי אמרינן שכך הלכה וזה הוי הפך מ"ש בפרק הפרה דלעיל וכעת לא ידעתי מה אומר ויש לי תימא על מוהריק"א ומוהרש"א שלא הרגישו בזה:
הוא מקשה סתירה על דברי תוס' הנ"ל. ונראה מדבריו כפי ההסבר, שכוונת תוס' ש"עורך הגמרא" פסק שלא כרבי יוחנן, כלומר הביטוי "תיובתא...תיובתא" הוא העיקרי והקביעה אחר כך "כתנאי" היא נכונה אבל לא להלכה. [ולכן תתאים באמת להכרעה של "עורך הגמרא" ולא של "בית המדרש"]. וקשה: מדוע הרמב"ם פסק כרבי יוחנן? ואם נסביר כחידוש של ה"לחם משנה" הכל מיושב: הדחיה היא רק על נימוקו של רבי יוחנן ולא על עצם דינו.
6.1
חשוב לציין, שנקודת המוצא של ה"יד מלאכי" היא שהביטוי "לימא כתנאי" זהה במשמעותו לביטוי "לימא... תנאי היא".
7.
וכן:
תוספות מסכת סנהדרין דף פ עמוד ב:
עובר ירך אמו - משמע שכן הלכה מדלא פריך הניחא למ"ד ירך אמו אלא למ"ד לאו ירך אמו מאי איכא למימר כדפריך מזה וזה גורם ומיהו יש לדחות דכולה שמעתא לא מסיק לשנות הברייתא מפשטא אלא לתרצה אליבא דרבא דאמר ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו דטעמא משום דעובר ירך אמו הוא וכדמוכח בתמורה (דף ל:)
... ואותו לשון דרבא אמר רב נחמן הוא עיקר דמייתי ליה בפ' כל הצלמים (ע"ז דף מו:) גבי משתחוה לקמה ומהא דאמר ר' יוחנן שלהי פ"ב דגיטין (דף כג: ושם) גבי שפחה דאם היתה עוברה זכתה לו משום דעובר ירך אמו ונעשה כמו שהקנה לה אחד מאבריה אין ראיה שכן הלכה דהתם אליבא דרבי קאמר ושמא אין הלכה כמותו ור' יוחנן גופיה שפירשה כן אית ליה בתמורה בפ' כיצד מערימין (תמורה דף כה.) עובר לאו ירך אמו דאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בוולדה ומפרש טעמא משום דסבר אם שיירו משויר עובר לאו ירך אמו והוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות
מיהו יש לדקדק מזה דמותיב התם תיובתא דר' יוחנן תיובתא ואע"ג דקאמר בתר הכי לימא אם שיירו משויר תנאי היא מ"מ הרי איתותב אלמא אין הלכה כן וכן דרך הש"ס כשאין הדברים עיקר אומר תיובתא אע"פ שיכול למצוא תנאי דפליגי
כדאשכחן בהניזקין (גיטין דף נג: ושם) דמסיק תיובתא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ובתר הכי קאמר נימא תנאי היא ובפ' השולח (שם גיטין דף מא:) פליגי בהדיא בהיזק שאינו ניכר אליבא דעולא גבי עבד שעשאו רבו אפותיקי ואע"ג דבפ' הערל (יבמות דף עח.) מייתי מילתיה דר' יוחנן דתמורה ופריך עלה אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך וכו' ודחיק לשנויי שאני עובר דהיינו רביתיה לאו משום שיהו עיקר דברי ר' יוחנן אלא משום דבעי לאוקמי מלתיה דרבא דנכרית אליבא דדברי הכל ורבא גופיה אית ליה הכא עובר ירך אמו ובתמורה (דף ל:) ובפ' הפרה (ב"ק דף מז.)
ור"ת מפרש דבכל דוכתי קי"ל דלאו ירך אמו כדמשמע בחולין ובההיא דיבמות (דף עח.) ובפ' כיצד מערימין (תמורה דף כה.) לא גריס תיובתא בתרא אלא הכי תיובתא דר' יוחנן לימא אם שיירו משויר תנאי היא
מסקנות מדברי תוס':
שיטת רבנו תם: "תיובתא" פעם אחת איננה דחיה סופית [אולי דומה ל"קשיא"]. ורק "תיובתא... תיובתא" היא דחיה מהלכה. נראה בעליל שאת הביטוי "תיובתא" השני כתב ה"פוסק" – "עורך הגמרא", ואילו את ה"תיובתא" הראשון כתבו בבית המדרש [וכן לגבי הביטוי "קשיא"].
