הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "הכא נמי"; "תיובתא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
תמורה כג ע"ב
תנן: המפריש חטאת ואבדה, והקריב אחרת תחתיה - תמות. טעמא - דקריבה, הא לא הקריבה - תרעה, ל"ש מתכפר באבודה, לא שנא מתכפר בשאינה אבודה, לא שנא משך, ולא שנא לא משך, תיובתא דתרוייהו!
מילתא דפסיקא ליה - קתני, מילתא דלא פסיקא ליה - לא קתני.
תנן: המפריש מעות לחטאת ואבדו, והפריש אחרים תחתיהם, ואח"כ נמצאו המעות - יביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר יפלו לנדבה, טעמא - דמתכפר מאלו ומאלו, הא מאחד - יוליכם לים המלח, לא שנא מתכפר באבודה, ולא שנא מתכפר בשאינה אבודה, ולא שנא משך, ולא שנא לא משך, תיובתא דתרוייהו!
הכא נמי, מילתא דפסיקא ליה - קתני, ומילתא דלא פסיקא ליה - לא קתני.
1.
הגמרא מקשה משתי משניות שונות ומתרצת פעמיים אותו תרוץ. הביטוי "הכא נמי" מדגיש שמדובר בתרוץ זהה.
2.
נשאלת השאלה: מדוע בכלל הגמרא הקשתה את הקושיה השניה אם היא ידעה מראש, שניתן לתרצה בתרוץ שניתן על הקושיה הראשונה?
3.
הנחתנו היא, ששתי הקושיות ושני התרוצים נאמרו באותו בית מדרש, או שמא על ידי "עורך הגמרא", והביטוי "הכא נמי" מוכיח על אחת מהאפשרויות הנ"ל.
4.
של"ה - כללי התלמוד (ט) כלל אלף / "הכא נמי" /
קעז. הרבה פעמים תמצא שהמקשן מקשה, והמתרץ תירץ לו 'הכא במאי עסקינן' כו', אחר כך מקשה מברייתא אחרת, ומתרץ לו 'הכא נמי' כו', כמו התירוץ הראשון, וכן הרבה בזה אחר זה. ולכאורה יש לתמוה, דקארי לה מאי קארי לה, מאחר ששמע פעם אחת התירוץ מהתרצן, אם כן מה מקשה תו, וכי לא ידע שמתורץ כתירוץ הראשון. וקבלתי, שהמקשן הקשה כל הקושיות בפעם אחת, דהיינו כל 'מיתיבי' ו'תא שמע' שהביא, הביא כולם בבת אחת והקשה מהם, והתרצן תירץ לו על כולם תירוץ זה 'הכא במאי עסקינן', רק הסדרן סידר אחר כך כל 'תא שמע' בפני עצמו כדי ליתן ריוח.
השל"ה מדבר לעיל על השאלה ששאלנו [אמנם הוא מדבר על מקורות תנאיים שמובאים אחרי פתיחה של "תא שמע" ולא אחרי "תנן" כבסוגייתנו, אבל נראה שאין לחלק].
5.
ותשובתו היא : כל הקושיות נשאלו בבת אחת מבלי שהכירו את התשובה החוזרת על עצמה. והתרצן תרץ תרוץ אחד על כל השאלות, ו"הסדרן" [בפשטות הוא מתכוון ל"עורך הגמרא"] סידר את המשא ומתן בדרך שמופיעה בסוגייתנו "כדי ליתן ריוח" – מה הכוונה? אולי הוא מתכוון לכתיבה מתודית, כדי שהלומד ילמד כל קושיה בנפרד יחד עם התרוץ עליה. חשוב לציין, שהסבר זה יכול לתת מענה לשאלות עריכה שונות בש"ס.
5.
המשך השל"ה:
קעח. אמנם בתוספות לא משמע כן בפרק כירה (שבת דף מ"ג (א), גבי כופה עליו כלי, שכתבו התוספות ז"ל (שם ד"ה כופה): כולהו דמייתי ידע המקשן דמצי לשנויי בצריך למקומו, אלא שרוצה לידע (ב)אם יש לתרץ בענין אחר. וכן כתבו [התוספות] בפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ג (ב ד"ה איתביה), דאביי הוה ידע דהא משני ליה (רבא) [רבה] הכי לעיל, אלא דפריך לרבא אולי יאמר תירוץ אחר, והיינו לדעת אם יש תירוץ אחר יותר מרווח. דוגמא דאיתא בגמרא במסכת בבא קמא פרק רביעי [בבא קמא דף מ"ב (ב)], דפריך אי הכי לרבי אליעזר נמי [וכו'], הכי נמי וסבר דלמא אית ליה טעמא אחרינא דעדיף מהאי.
השל"ה מביא את שיטת תוס', שבאמת המשא ומתן כפי שמתואר - לדוגמא - בסוגייתנו מתאר את העובדה האמיתית שהתרחשה בבית המדרש, והסיבה לקושיות הכפולות והתרוצים שחוזרים על עצמם היא כדי להודיענו שאין תרוץ אחר [נראה שזו כוונת תוס'].
6.
והוא מביא מי שמקשה:
ובשארית יוסף (נתיב הקושיא כלל יא) הקשה על זה, דבפרק כל התדיר (זבחים דף צ"א (א), הביא כמה תא שמע זה אחר זה. וכתבו התוספות (ד"ה תא שמע) דבכל אותם תא שמע צריך טעם מה קא סלקא דעתיה, אחר שכבר תירץ לו אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני. ומאי קושיא, דלמא רצה לדעת אם יתרצו לו תירוץ דעדיף.
בקטע הנ"ל מובאת קושיה על שיטת תוס' מסוגיה שבה גם תוס' לא מיישב כמובא בשמו לעיל בסעיף 5.
7.
יישוב הסתירה בתוס':
ונראה לתרץ עם כלל יפה, אשר הורו לנו התוספות בפרק רביעי ד[בבא] קמא דף מ"ב (ב ד"ה אלא), והוא זה, שלא נאמר דלמא אית ליה טעמא אחרינא אלא כשהטעם ההוא אינו טוב טעם, אבל כשהוא טעם חשוב דליכא למיפרך עליה מידי, לא שייך למימר דילמא אית ליה טעם אחרינא. ובההיא דכל התדיר ראו התוספות שאותו תירוץ דאטו שבת כו' הוא טעם חשוב, ולכך תמהו מה קא סלקא דעתיה וכו', עכ"ל.
תרוץ לקושיה הנ"ל: אם התרוץ הוא "חשוב" אין צורך לחזור עליו ויש לתת הסבר לחזרה על אותו תרוץ/נימוק. אולם אם התרוץ הוא "חלש" [בלשוננו] החזרה על אותו תרוץ נועדה להודיעינו שאין תרוץ טוב יותר.
7.1
בסוגייתנו נראה שהתרוץ הוא באמת "חלש" מפני שלכאורה התרוץ מערער על כל מקרה שהגמרא לומדת מתוך דיוק במשנה בש"ס, ותמיד נוכל לטעון שלא ניתן לדייק מפני הנימוק שבסוגייתנו: "מילתא דפסיקא ליה - קתני, מילתא דלא פסיקא ליה - לא קתני" [- מופע יחידאי בש"ס. "מילתא דפסיקא ליה" - 2 מופעים בש"ס]. לכן, הגמרא חוזרת פעמיים על אותו תרוץ, ללמדנו שהוא התרוץ הטוב ביותר על הקושיה.
8.
לפי הנ"ל נראה שניתן לענות על שאלה נוספת במבנה הגמרא. הגמרא סיימה בשתי הקושיות בלשון "תיובתא", והרי בפעם השניה הגמרא ידעה שניתן לתרץ באותו תרוץ כבקושיה הקודמת [לפי כל הסברנו לעיל] ומדוע היא קבעה "תיובתא"? וניתן לומר: המונח "תיובתא" [בסוגייתנו] מדגיש את כל מה שאמרנו לעיל - הגמרא ידעה שהתרוץ הוא "חלש", ולכן כאילו הקושיה עומדת בתוקפה!
