הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטויים: "שקלו וטרו"; "קא סלקא דעתך"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

תמורה כ ע"א

ת"ר: המקדיש נקבה לעולתו
ולפסחו ולאשמו - עושה תמורה, רבי שמעון אומר לעולתו - עושה תמורה, לפסחו ולאשמו - אין עושה תמורה, שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב.
אמר רבי: אין אני רואה דבריו של ר"ש בפסח - הואיל ומותר הפסח קרב שלמים. ולימא: אין אני רואה דבריו של ר' שמעון באשם - הואיל ומותר אשם קרב עולה! רבי סבר לה כרבנן, דאמרי מותרות לנדבת ציבור אזלי, ואין תמורה בצבור.
קס"ד, היינו טעמא דר"ש גבי מפריש נקבה לעולתו: משום הכי עושה תמורה - דהאיכא שם עולה עליה גבי עולת העוף.
אלא מעתה בכהן גדול שהפריש פרה לפרו - תיקדוש, דהאיכא פרת חטאת! קדשי בדק הבית הוא, וקדשי בדק הבית לא עבדי תמורה.
יחיד שהפריש שעיר לשעירתו - תיקדוש, דהאיכא שעיר נשיא!
אי נמי, נשיא שהפריש שעירה לשעירו - תיקדוש, דהא יחיד מפריש שעירה!
הני תרי גופי נינהו.

1.
הגמרא דנה לפי שיטת רבי שמעון.

2.
רמב"ם הלכות תמורה פרק א הלכה כא:

המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו עושה תמורה אע"פ שאינן ראויין ליקרב הואיל וירדו לקדושת דמים והרי הם תמימים ירדו לקדושת הגוף, אבל המפריש שעיר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו וכהן גדול שהפריש פרה לחטאתו, אינן עושין תמורה שכל המשנה בחטאות לא נתקדשה כלל ואפילו קדושת דמים כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.

הרמב"ם פוסק במפורש כתנא קמא בברייתא ולא כרבי שמעון.

3.
לחם משנה הלכות תמורה פרק א הלכה כא:

שכל המשנה בחטאות לא נתקדשה כלל וכו'. נראה דמחלק רבינו ז"ל בין חטאת לשאר הקרבנות ומה שהקשו בפ"ג מתמורה אלא מעתה בכ"ג שהפריש פרה לפרו תקדוש דהא פרת חטאת וכן גבי יחיד שהפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו הוה משמע דמשמע ליה לגמ' דלכ"ע לא קדשי כלל בין לר"ש בין לרבנן

ולכן פירש הרב בעל כ"מ ז"ל דעת רבינו ז"ל בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין.

אבל מ"מ קשה טובא דמה הקשו בגמ' לר"ש לרבנן קשה טפי דאע"ג דליכא שם עולה עליה קדיש שאמרו המפריש נקבה לפסחו ולאשמו עושה תמורה ומאי אמרת לרבנן דשאני חטאות משאר קרבנות א"כ לר"ש ג"כ ואיך הקשה לר"ש בהיות שהקושיא יותר פשוטה לרבנן. והר"א ז"ל שם בהשגות בפ"ד מהלכות פסולי המוקדשין רוח אחרת עמו שסובר דלרבנן ודאי דכהן שהפריש פרה לחטאתו ויחיד שעיר ונשיא שעירה דקדוש ועושה תמורה דלא גרע ממקריב נקבה לפסחו ואשמו אלא לר"ש הוא דמקשו בגמרא הכי דאלא מעתה תקדוש
ותירץ בעד רבינו ז"ל שאפשר שפסק כר"ש.
וכבר תמה עליו הרב בעל כ"מ ...

הפרשנים דנים בפסק הרמב"ם.

4.
אולם קצת קשה: הרי הגמרא דנה בדעת רבי שמעון באריכות [וכן המהר"י קורקוס מדגיש: "וכל זה לרבי שמעון הוא דאיצטריך"], ומדוע לא נחשב ש"שקלו וטרו אליביה" דרבי שמעון, ולכן הלכה צריכה להיות כרבי שמעון על פי הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".

4.1
אלא אם כן נאמר שהרמב"ם לא מקבל כלל זה והוא סובר שהגמרא משתדלת לפרש ולדון גם בדברי התנא שאין הלכה כמותו [ואולי כדי למקד גם את משמעות הדעה שכן נפסקה להלכה].

5.
באמצע הדיון הגמרא מקשה על רבי שמעון ופותחת :

קס"ד [=קא סלקא דעתך = היה עולה בדעתך], היינו טעמא דר"ש גבי מפריש נקבה לעולתו: משום הכי עושה תמורה - דהאיכא שם עולה עליה גבי עולת העוף.

הגמרא מניחה הנחה, מקשה ומיישבת. שואלים הפרשנים ["מתיבתא", הערה ד] מדוע השימוש בביטוי "קא סלקא דעתך" שבדרך כלל משמעותו היא העלאת הסבר ראשוני שעומד להידחות, ואילו בסוגייתנו עיקרון זה נשאר אף למסקנה. וראה שם יישוב.

5.1
ונראה אולי לומר: לביטוי "קא סלקא דעתך" יש משמעות נוספת: לפי השיטה שאנו דנים בה - רבי שמעון - יש שאלה, אבל באמת אין הלכה כשיטה זו – לכן, כבר בדיון עצמו מדגישה הגמרא שאין הלכה כרבי שמעון, למרות שדנים בדבריו, ובזה עיש תשובה גם שאלתנו ב"מאמר" הקודם [מדוע הרמב"ם לא פוסק כרבי שמעון, למרות שהגמרא מרחיבה בהסבר דעתו].