אגדתות השבת התורה
תמורה טז ע"א
"אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה.
אמרו לו ליהושע: שאל! אמר להם: (דברים ל, יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא.
אמרו לו לשמואל: שאל! אמר להם: (ויקרא כז, לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת [אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי] - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.
אמר רבי יצחק נפחא: אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה.
אמרו לפנחס: שאל! אמר להם לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא.
א"ל לאלעזר: שאל! אמר להם: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה".
כיון שכבר שאלו מיהושע למה שבו לשאול משמואל?
ולמה ענה להם שמואל מפסוק אחר?
גם הפסוק שהביא יהושע תמוה. וכי לא בשמים היא? הלא מקרא מלא (שמות כ, יט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.
אלא שהפסוק מתחילתו כך הוא: (דברים ל, יא-יב) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.
לאמור, רק לאחר שמשה (אָנֹכִי) ציוום (היום), רק מאז לא בשמים היא.
ואמרו במסכת בבא בתרא דף עה ע"א: "זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה", אם כן אותם זקנים ודאי סברו שלא דחאם יהושע אלא משום שקטן הוא מרבו, כדוגמת המאור הקטן לעומת המאור הגדול, ולא עוד אלא שכל כוחו רק בהפצת תורת רבו, כלבנה המאירה מאור החמה.
ואילו שמואל היה "שקול כשני אנשים, ומאן אינון - משה ואהרן, שנאמר: (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" (ברכות דף לא ע"ב; ושמואל שם אינו חולק בהכרח). ואף על פי כן ענם שמואל שגם למשה עצמו כבר נאמר "אלה המצות" – אלה ולא יותר.
וכתב רש"י בד"ה נשתכחה: "(יאפ"ש) יהושע שאלו תחלה ואחריו שמואל ואחריו פנחס ואחריו אלעזר. יאפ"ש יהושע אלעזר פנחס שמואל. יפל"ל יהושע פנחס אלעזר שמואל". דומה לזה בפירוש רבינו גרשם. ונראה שהסימנים שהביאו מורים על גירסות שונות של מהלך הגמרא. ולפיהן כששאלו כהן גדול לשאול באורים ותומים, היה עונה "לא בשמים היא", וכן כששאלו את יהושע שנאמר עליו במפורש: (במדבר כז, יח-כא) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו... וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה'. וכששאלו נביא היה עונה "שאין נביא רשאי לחדש".
קרוב לכך הביא בדף על הדף: "צריך ביאור החילוק בלשונות, דלגבי יהושע נזכר שענה: לא בשמים היא, וכן ענה פנחס, אך שמואל ואלעזר ענו: אלה המצוות וכו', וכ"ק אדמו"ר מוהרמ"מ מלובאוויטש זצ"ל ענה בזה, דהנה יהושע היה מלך ושואלין לו באורים ותומים, וזה מה שביקשו ממנו שישאל באורים ותומים, ולכן ענה לא בשמים היא, וכן פנחס שהיה משוח מלחמה כדאיתא בסוטה (מג, א) וגם הוא נשאל באורים ותומים, כדאיתא ביומא (עג, ב) על כן הוצרך לענות גם כן: לא בשמים היא, אך שמואל ואלעזר שלא יכולים לשאול באורים ותומים וביקשו מהם שישאלו בנבואה, ועל זה שפיר השיבו: אלה המצוות, דזה קאי על נביא, שאינו רשאי לחדש דבר מעתה עכ"ד, והוא נפלא".
"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך!
אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות ל"ג) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל? מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר (יהושע א') ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו' ".
פירש רש"י: "ונשתכחו ממנו - מיהושע בעון שגרם להחליש דעתו של משה שנצטער משה על יהושע בעצמו שהיה גדול כמותו".
יש שפירשו שנענש יהושע על שהגיס דעתו. ורש"י לא פירש כן, אם משום שסבר שאין בדברי יהושע גאוה. ואם משום שכיון שנשתכחו מקצתן, סימן הוא שבכך היה הפגם שלמד ממש כרבו, כמו שאמרו בעמוד הקודם: "היו למדין תורה כמשה רבינו".
ומיעוט ההלכות שנשתכחו מיהושע שהתיימר להיות גדול כרבו, הנם כמיעוט הלבנה, שכאשר היתה גדולה כחמה בבחינת שני המאורות הגדולים, קיטרגה ואמרה: (מסכת חולין דף ס ע"ב) "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?!". שהרי "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה".
"מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות".
שלש מאות ושבע מאות הם כמניין תש-ש.
"במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה".
אותן שבע מאות, בתוספת גימטריה של 'תשש'.
"ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה".
וכי לשם הצלתו יסכנם במלחמה?!
אלא שבמלחמה של תורה עסקינן, להחזיר את אותן ההלכות שנשתכחו בפלפולם, כמו שדרשו בהמשך בעניין מלחמת עתניאל בן קנז שהחזירן בפילפולו. והלימוד נקרא מלחמה, כבמסכת קידושין דף ל ע"ב: "מאי – "את אויבים בשער"? אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה".
"ולמה נקרא שמה עכסה - שכל הרואה אותה כועס על אשתו".
וכי למה יכעס עליה, וכי אשמה היא במראיתה? הרי כבר אמר אותו מכוער במסכת תענית דף כ' ע"ב: "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית". ועוד, שבעלה הוא זה שבחר דוקא בה ולא באחרת. ועוד שלא מצינו כדבר הזה בשרה רבקה ורחל ואסתר ואביגיל ובנות איוב ובשאר יפיפיות שגרמו לרואיהן לכעוס על נשותיהם.
אלא שאמרו במסכת נדרים דף סו ע"א:
"מעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה, והכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה, אמר לו רבי ישמעאל: בני, מזו נדרת? אמר לו: לאו, והתירה רבי ישמעאל. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן".
הרי שבידה שלאשה להתקשט ולהתנאות, וכך היתה עכסה עושה. שאין עכסה אלא לשון התיפיפות, וכן הוא אומר (ישעיהו ג, טז) כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה [ושכן בלשון ילדים עכסה לשון כיעור הוא דוקא].
וראויה אותה ריבה לעתניאל. מה זו לא נתיפתה אלא בהשתדלותה, אף עתניאל לא קיבל את אותן ההלכות, אלא חידשם מעצמו בפילפולו.
"ותצנח מעל החמור, מאי ותצנח? אמר רבא א"ר יצחק, אמרה לו: מה חמור זה, כיון שאין לו מאכל באבוסו - מיד צועק; כך אשה, כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה - מיד צועקת".
פירש רבינו גרשום: "ותצנח הוי (כמו ותצעק) [כגון ותצווח]".
עוד יש לומר, שאותיות צ' וע' מתחלפות, כביצה וביעה, ותצנח – ותענח, כלומר ותאנח.
"רבי יהודה הנשיא אומר... בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואמר: פרנסני! אם מפרנסו - מוטב, ואם לאו...".
רבי לא העמיד בתלמיד ורבו כמשנת רבי נתן, אלא בעני ובעל הבית, שכן בעצמו הגיע לאותה מידה, במסכת בבא בתרא דף ח ע"א: "רבי פתח אוצרות בשני בצורת... דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! ...פרנסיה".
"(יהושע טו, יט) וַתֹּאמֶר תְּנָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי - בית שמנוגב מכל טובה. וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם - אדם שאין בו אלא תורה בלבד. וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת, אמר לה: מי שדר עליונים ותחתונים יבקש ממנו מזונות?!".
ופירש רש"י: "[אלא תורה בלבד - שהתורה נקראת מים] ועתניאל לא היה עשיר אלא חכם. מנוגב - חרב ויבש מכל טוב. גולות מים - התורה כלומר אדם שהתורה גלויה לו. יבקש ממנו מזונות - דהאי ודאי לא יצטרך דכתיב בה (משלי לא) היתה כאניות סוחר וגו' ".
דוקא על עתניאל אמרו שהיה דר עליונים ותחתונים, שנהירין לו כל דרכי תורה. אבל בחכמים אחרים מצינו שנצרכו למזונות, כגון במסכת תענית דף כא ע"א: "אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא". ומשום כך רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן (מסכת אבות פרק ב משנה ב).
