ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל

מסכת תמורה דף טו

מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"

המוות תופס בדפֵּנו מקום מרכזי: מי מת? באיזה אופן? ומי פשוט לא מסוגל למות? (ציבור) * פירסום ראשון: תחושותיה של תמורת-חטאת הנידונה למוות * וגם: למה העולם לא יחזור להיות מה שהיה לפני שיוסי בן יועזר הלך מאיתנו? * היזהרו! המון חטאות מתות מסתובבות בדף הזה

משנה: מעשה בחטאת יחיד שאיבדה את דרכה הביתה. טיילה לה החטאת הקטנה ולא ידעה שבבית מחכים ומצפים לבואה (כדי לשחוט אותה), ונמצאה רק לאחר שבעליה כבר התכפרו לגמרי בזכות חטאת אחרת שהקריבה את עצמה תחתיה. כעת אין עוד צורך בחטאת המקורית, ולכן דינה למות, אבל לא על גבי המזבח. כמובן לא מחסלים אותה בידיים, רק מכניסים אותה לצינוק ללא אוכל, מים ואוויר, ומניחים לה להסתדר לבד. אם היא תחליט למות מחוסר מזון ומים או קלסטרופוביה – זו כבר בחירה שלה. אנחנו לא הכרחנו אותה דווקא למות (אם כי ההנחה הרווחת היא שכעבור שבוע תהפוך העז לשלד של חטאת).
ומה ייעשה בחטאת ציבור שהתחכמה לה והתחפפה מהשטח שתי דקות לפני הקרבתה (וחשבה לִצְפּות אחר כך מרחוק איך מזים את דם ממלאת מקומה על קיר המזבח, ועוד לרצון)? רבי יהודה הורה שגם היא, אם תימצא, תומת. רבי שמעון, לעומת זאת, מציג כאן את דעתו העקרונית שחטאות ציבוריות אינן מומתות.

מי שאיבד את כבשת החטאת שלו, ומצא אותה לאחר שהפריש שניה תמורתה ובטרם הספיק להקריבה, רשאי להביא איזו מהן שירצה כקרבן. והאחרת מה יהא עליה? האם דינה למות משיעמום? לדעת רבי יהודה היא נידונה לרעות באחו בשלווה לעד, או לפחות עד לרגע בו יפול בה מום (בתקווה שזה יקרה), ואזי אפשר יהיה לפדותה ולהביא בדמיה קרבן נדבה למקדש. לדעת רבי שמעון, לעומת זאת, חטאת כזאת לא רועה ממטר, ואין מנוס מלבצע בה בהחלטיות את דין ההמתה.

"האם אמר רבי יהודה 'תרעה'?!", מזדעק התלמוד, "והרי במשנה שמעו אותו מתבטא כלפי כבש חטאת אחד, שבעליו כבר התכפרו, בביטוי הגנאי 'תמות'!". 'תראה', משיב התלמוד לעצמו, 'לדעת רבי יהודה בהמה כזאת תרעה במקרה שטרם התכפרו בעליה באחרת, ותומת רק במקרה שכבר הספיקו להתכפר".

האם אכן יש להמית (בדרך הנוראה דלעיל) חטאת ציבור שבעליה הלכו לעולמם? והרי עולי בבל בראשית ימי הבית השני הקריבו שעירי חטאת שהובאו ככפרה על חטאי העבודה הזרה בימי צדקיהו, בשלהי ימי הבית הראשון, זאת על אף שהנאשם (הציבור) מת כבר מזמן!

ענה רב פפא: ציבור לא מת, הוא רק מתחלף. גם אם כל הדור הקודם כבר מת, הציבור ממשיך לחיות. תשובה חלופית היא שציבור דווקא בהחלט עלול למות, אלא שבמקרה זה הוא באמת לא מת – בחנוכת הבית השני היו עוד רבים שזכרו את ימי הבית הראשון, עד שבכיים למראה עליבות הבית החדש גבר על קולות השמחה של הדור הצעיר (עזרא ג 13).

ועוד על דברים שמתים: משמתו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן בטלו אנשי אשכולות. מה הפך אותם לכאלה אשכולות לעומת הדורות שאחריהם? העובדה שמזמן משה עד יוסי בן יועזר היו לומדים תורה ממש כמו משה, ומכאן ואילך זה כבר לא היה זה. התלמוד מעיר שזה מעט מוגזם, ושהחבר'ה קצת מייפים את המציאות מעבר למה שהיה בפועל. ככלות הכל, 3000 הלכות השתכחו בימי אבל משה! ומשיבים: "כמובן, שכחנו את זה. מה ששכחו שכחו, אבל את מה שכבר זכרו למדו ממש ממש כמו משה".

הגמרא איננה משתכנעת: "והרי בזמן משה לא היו מחלוקות. הציונות הדתית היתה מאוחדת. כן, כן, קשה להאמין. רק משמת משה החלו להכריע הלכות בהצבעה". "נכון, נכון", נסוגים המשיבים, "באמת אחרי מות משה התמעט ליבם של החכמים, ולא היה עוד בכוחם לקבוע הלכה ברורה בעניינים שנשכחו אלא על-ידי הצבעה דמוקרטית ופריימריס. ואולם דרך הלימוד, הוי, לימוד ההלכות שלא השתכחו, היה כמו בימי משה ממש".

בכלל, בכל גדולי הדורות שעמדו עד יוסי בן יועזר פשוט לא היה שום דופי. מכאן ואילך היה גם היה. אמנם יש מי שלא מאוד מרוצה מאווירת הנוסטלגיה שנוצרה בדף, ומעיר: "והרי היה חסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו את הרופאים מה העניין, והשיבו שאין לו שום תקנה אלא אם כן יינק חלב רותח מדי בוקר. הביאו עז וקשרו למיטתו, והיה שותה מחלבה. למחרת נכנסו אליו חבריו וראו עז קשורה למיטתו (במושגים ארצישראלים עדיף שיהיה נחש קשור למיטה, מאשר עז, המחסלת שדות). אמרו: שודד חמוש זה בביתו ואנו נכנסים לבקרו?! ולמרות שגנח וגנח מנהמת ליבו לא השגיחו בו. ישבו ובדקו שלא היה לו שום חטא מלבד עוון העז. ובשעת מיתתו מהגניחה הנ"ל התבטא: "יודע אני שאין בי עוון אלא של אותה העז בלבד, ומותי הוא בשל ההעזה שלי להכניס עז ולעבור על דברי חבריי שאסרו לגדל בהמה דקה בארץ הקודש".

'מיהו החסיד?', מרימה הגמרא להנחתה. "מקובל שמדובר ברבי יהודה בן בבא או ברבי יהודה בן רבי אלעאי, ואלו הרי חיו שנים רבות אחר יוסף בן יועזר. מכאן שגם בהם לא היה כל דופי!" [טוב, חוץ מעניין העז]. "לא הבנתם", השיב רב יוסף. "הכוונה איננה לחטאים, אלא לכך שלאחר יוסי בן יועזר החלו המחלוקות הגדולות. עד אליו לא נזכרו במקורות חז"ל כל מחלוקות, ואילו מאז פשוט לא מפסיקים להתווכח". מיד מעירים שגם יוסי בן יועזר עצמו נחלק בשאלה כלשהי (אם מותר לסמוך על קרבן ביום טוב), אבל מניחים את דעתנו בכך שזה היה בסוף ימיו, כשהלב שלו די התמעט וכבר לא היה מי יודע מה.