מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
שילוח השעיר בשבת
"ושלח ביד איש עתי המדברה" (ויקרא טז, כא). " 'עתי'- ואפילו בשבת. למאי הלכתא? אמר רב ששת: לומר שאם היה חולה, מרכיבו על כתפו" (יומא סו ע"ב). מהפסוק נלמד שבמקרה חריג בו אין השעיר יכול ללכת ברגליו, ניתן להרכיבו על הכתף בשבת. אין צורך ללמוד מהפסוק ששולחים את השעיר ביד איש מזומן לכך בשבת, זה תכלית העבודה.
הרב אריה לייב ממיץ (גבורת ארי, יומא שם) שואל, מאחר ששילוח השעיר אינו מעכב, מדוע דוחה שבת? ותשובתו, שכיון ששני השעירים מעכבים זה את זה, השעיר לה' והשעיר לעזאזל "כאילו הן קרבן אחד, ושחיטת שעיר של שם דדחי יום הכיפורים, מועילה לשל עזאזל כאילו הוא גופו". הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, קדשים וטהרות סימן טז), מסביר באופן דומה, ומוסיף שלכן הלימוד מהפסוק הוא רק למקרה חריג שהשעיר חלה ויש צורך להרכיבו על כתפו, או על חמור.
בתלמוד ירושלמי (יומא ו, ג) נלמד מהפס': "'עתי'- אף בשבת", הלימוד מהפס' הוא על עצם הענין ששילוח השעיר דוחה שבת. כמו כן חכמים אומרים שאם "חלה המשתלח, מרכיבו על החמור". אך אין זה קשור דוקא לשבת.
הרב חיים מבריסק ([סטנסיל], שעיר המשתלח) דן, האם שעיר המשתלח יש לו דין קרבן, או רק מצות שילוח עליו? לדעתו לאחר היציאה מהמקדש "פקע ממנו שם קרבן, ואין בו אלא מצות שילוח ודחיה לצוק, ודין ירד אחריו וימיתהו. ואף שהוא מחובת היום, וכפי שראינו שדוחה שבת ואם חלה מרכיבו על כתפו, וגם צריך לעשותו לעשותם ביו"כ עצמו, אבל אינו אלא דין מצוה ולא דין קרבן".
על פי דבריו נראה להסביר שההבדלים בין הבבלי והירושלמי הם בשאלה עקרונית. לבבלי, שילוח השעיר זו עבודת מקדש, על אף שהשילוח נעשה בחוץ, ולכן אין צורך למצוא פסוק שיתיר לשלוח את השעיר, אלא רק למקרה חריג בו השעיר חלה ויש להרכיבו על הכתף. לירושלמי שילוח השעיר הוא חלק מעבודת היום, ולכן יש צורך ללמוד מפסוק ששילוחו דוחה שבת.
