הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטוי: "תורה שבעל פה"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

תמורה יד ע"א-ע"ב

אלא אמר רב יוסף: סמי מנחת נסכים מהא מתניתא. כי סליק רב דימי, אשכחיה לרב ירמיה דיתיב וקאמר משמיה דרבי יהושע בן לוי: מנין לנסכים הבאים עם הזבח שאין קריבין אלא ביום - ת"ל +במדבר כ"ט+ ולנסכיכם ולשלמיכם, מה שלמים - ביום, אף נסכים - ביום.
אמר: אי אשכחיה דכתיב איגרתא, שלחי ליה לרב יוסף
ולא תיסמי מנחת נסכים ממתני'; ולא קשיא, כאן - בנסכים הבאין עם הזבח, כאן - בנסכים הבאין בפני עצמן.
ואי הוה ליה איגרתא, מי אפשר למישלחא? והא אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: כותבי הלכות כשורף התורה, והלמד מהן - אינו נוטל שכר.
דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דר"ל: כתוב אחד אומר +שמות ל"ד+ כתוב לך את הדברים האלה, וכתוב אחד אומר +שמות ל"ד+ כי על פי הדברים האלה, לומר לך דברים שעל פה - אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב - אי אתה רשאי לאומרן על פה.
ותנא דבי רבי ישמעאל: כתוב לך את הדברים האלה - אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות!
אמרי: דלמא מילתא חדתא שאני; דהא רבי יוחנן ור"ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי: +תהלים קי"ט+ עת לעשות לה' הפרו תורתך, אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל. 

1.
עיקר הדיון בסוגיה הוא על איסור כתיבת תורה שבעל פה. דנים הפרשנים בהרחבה על היקף האיסור, תוקפו וסיבותיו. אנחנו נעסוק רק בהקשר לסוגייתנו.

2.
רב יוסף תירץ את הסתירה בין שתי הברייתות על ידי השמטת המילה "נסכים" באחת מהם - "סמי מנחת נסכים מהא מתניתא".

2.1
הביטוי "סמי מכאן"/"סמי מיכאן" כולל הביטוי הסתמי "סמי" - כ- 30 מופעים בש"ס.

3.
רב דימי רצה לשלוח איגרת לרב יוסף לבבל, שאין צורך לשנות את הגירסא בברייתא ולמחוק את המילה "נסכים" [מפני שיש תרוץ לקושיה שבגללה רב יוסף אמר למחוק את המילה נסכים], והניסוח של רב דימי הוא "ולא תיסמי מנחת נסכים ממתני'". ועל זה מתפתח דיון בסוגיה כיצד רב דימי שולח בכתב דברי תורה של "תורה שבעל פה".

4.
אחת השאלות שיש להעיר בסוגיה היא: הרי הגמרא כבר ידעה שרבי יהודה הנשיא כתב את המשנה משום "עת לעשות לה'" ומדוע היא מקשה על רב דימי מדברי רבי יוחנן?

5.
ויותר מכך: כיצד רבי יוחנן קבע בחומרה כל כך גדולה על "כותבי הלכות", הרי הא עצמו כבר כתב את התלמוד הירושלמי? ולכן יש מי שאומר שמסוגייתנו מוכח שבזמנם של החכמים המוזכרים בסוגייתנו המשנה באמת עדיין לא היתה כתובה, ובודאי שלא התלמוד - גם לא התלמוד הירושלמי.

6.
ראה על כך בהרחבה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קמד-קמז, ובעיקר שם בעמוד קמז ובהערות נו-סח.

7.
ויש להעיר: מדוע באמת רב דימי רצה לשלוח דווקא איגרת כתובה לבבל [לרב יוסף] ולא הסתפק בשליחים בעל פה עובדה שמוזכרת פעמים רבות בתלמוד?

8.
ונראה לומר: סוגייתנו הציגה סתירה בין שתי ברייתות. בדרך כלל יש כמה אפשרויות ליישב סתירה כזאת: מחיקת נתון מסויים באחד המקורות; העמדה של אחת מהן לפחות באוקימתא מסויימת ["הכא במאי עסקינן"; "כאן ב... כאן ב..."; "חיסורי מחסרא והכי קתני"].
אולי אשר להניח שהסתירה נבעה כתוצאה מהעובדה שהברייתות נלמדו ונמסרו בעל פה [וכך גם נכתבו]
ותשובת רב יוסף היתה שניתן/שצריך למחוק את המילה נסכים [כי היא נכתבה בטעות. מדובר במילה אחת בודדת], ואילו רב דימי קבע "ולא תיסמי מנחת נסכים" = אל תמחוק מהברייתא את המילים "מנחת נסכים". כלומר, הדיון היה מה היתה גירסת הברייתא [גם אם הברייתא נלמדה רק בעל פה ולא מתוך הכתב].

8.1
יתכן ששורש המחלוקת בין רב יוסף ורב דימי הוא כיצד להתייחס לקושי של לשון הברייתא. האם לתקן [מתוך הנחה שנפלה טעות כתוצאה שהלימוד היה ממסורת בעל פה - ואף מכך שהברייתא נכתבה על פי אותה מסורת], או עדיף ליישב על ידי העמדת אוקימתא [כי המסירה בעל פה היתה מדוייקת].

8.2
כל הנ"ל קשור קשר הדוק בעובדה שהתושב"ע נלמדה ונמסרה מדור לדור בעל פה, עד שהותר לכותבה מפני "עת לעשות לה".

8.3
לפי הנ"ל ניתן להסביר את תרוץ הגמרא "מילתא חדתא שאני" = דבר חדש דינו שונה. ולא ברור מהי משמעות ה"דבר חדש" [ראה בפרשנים]. ואולי אפשר לומר: הצורך לתקן שיבוש בגירסת הברייתא זהו ה"דבר חדש", ודבר כזה מותר לכתוב באיגרת על מנת שגירסת הברייתא תהיה ברורה לכולם ולא יתעוררו יותר ספיקות בגירסת הברייתא [כפי שאמנם עלו בסוגייתנו].

9.
הערה: יתכן שכל המחלוקת בסוגייתנו בין רב יוסף ורב דימי נבעה מכך שמדובר במסורות שונות, זו של הבבלי [רב יוסף], וזו של ארץ ישראל [רב דימי].

10.
יתכן שלגבי כתיבת המשנה "רבי" לפעמים כתב/ערך בכוונה תחילה באופן שמתפרש בכמה אפשרויות, ולפעמים כתב/ערך משנה מסויימת אפילו באופן חסר ["חיסורי מחסרא"] כדי שלמרות כתיבתה - על סמך הכלל שמובא בסוגייתנו "עת לעשות לה' הפרו תורתך" - עדיין יצטרכו לפרשה על סמך התורה שבעל פה.
וכך כתבו ["פחד יצחק", "וזאת חנוכה", עמוד י, וכן הוא ב"דעת תבונות לרמח"ל] שגם לאחר שהותרה כתיבת תורה שבעל פה מטעם עת לעשות לה"' מכל מקום השאירום בשיעור ידוע כדברים שבעל פה גם לאחר שנכתבו שרצו שתשאר זיקה למסורה שבעל פה.