הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטויים: "לישנא אחרינא"; "אם תימצי לומר"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

תמורה ט ע"ב

א"ר יהושע בן לוי: הקדש ראשון מוסיף חומש, ואין הקדש שני מוסיף חומש. אמר רב פפא: מאי טעמא דרבי יהושע בן לוי - אמר קרא +ויקרא כ"ז+ ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית, מקדיש ולא המתפיס.
בעי רבי אבין: הפריש אשם להתכפר בו, והומם, והוסיף עליו חומש וחללו חבירו, ונתכפר באשם אחר, וניתק זה לעולה, מהו שיוסיף עליו חומש?
אמר אביי: מאי קא מיבעיא ליה? אי שני גופין וקדושה אחת קא מיבעיא ליה - תיבעי ליה בלא נתכפר! אי שתי קדושות וגוף אחד קא מיבעיא ליה - תיבעי בלא הומם! ורבי אבין - חדא מגו חדא קמיבעיא ליה: אם תימצא לומר שני גופין וקדושה אחת לא - משום דבההיא קדושה איתוסף בה חדא זימנא חומש, שני גופין ושתי קדושות מאי? תיקו.
לישנא אחרינא: בעי רבי אבין: הפריש אשם להתכפר בו, והומם וחללו על אחר, והוסיף חומש, נתכפרו באשם אחר, וניתק זה לעולה, מהו שיוסיף עליו חומש? אמר אביי: הדין קא מיבעיא ליה? אי קדושה אחרת באותו הגוף קא מיבעיא ליה - לא ניבעי ליה הומם! אי גוף אחד באותה קדושה כו', וחללו על אחר מהו שיוסיף עליו חומש? מי אמרי' באשם קמא הוא דמוסיף, אבל בגוף אחד אע"ג דקאים באותה קדושה - [אין] מוסיף חומש..." 

1.
רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ז

הלכה ד
קדשי מזבח שנפל בהם מום ונפדו, אם פדה המקדיש עצמו מוסיף חומש כשאר ההקדשות, והמקדיש שפדה לעצמו הוא שמוסיף חומש לא המתכפר בה שפדאה, והקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש, אבל הקדש שני אינו מוסיף עליו חומש, שנאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית המקדיש ולא המתפיס.

הלכה ה
לפיכך אם חלל בהמה על בהמה שניה בין בקדשי בדק הבית בין בקדשי מזבח שנפל בהם מום, או שהמיר בקדשי מזבח, כשהוא פודה את השניה שחלל עליה או את התמורה לעצמו אינו מוסיף חומש.

הלכה ו
המפריש אשם להתכפר בו ונפל בו מום והוסיף עליו חומש וחללו על בהמה אחרת ונתכפר באשם אחר ונתקה הבהמה שחלל עליה לרעיה כמו שיתבאר במקומו, הרי הוא ספק אם מוסיף עליה חומש, הואיל והוא קרבן עולה והרי הוא גוף אחד וקדושה אחרת, או אינו מוסיף עליה חומש מפני שהיא באה מכח הקדש ראשון שכבר הוסיף עליו חומש.

2.
לחם משנה הלכות ערכין וחרמין פרק ז הלכה ו:

המפריש אשם להתכפר בו וכו'. בפרק קמא דתמורה (דף ט') איתא בגמרא תרי לישני בלישנא קמא איבעיא לן אי בשני גופין ושתי קדושות מוסיף חומש ובל"ב משמע דלא מיבעיא ליה בשני גופין וב' קדושות דפשיטא ליה דמוסיף חומש כי קא מבעיא ליה כי הפריש אשם להתכפר והומם וחללו על אחר דהיינו ב' גופין אע"ג דהם קדושה אחת מוסיף חומש או דילמא כיון דהוי קדושה אחת אינו מוסיף חומש ואת"ל כיון דהוי קדושה אחת אינו מוסיף חומש היכא דנתכפר באשם אחר ונתן הראשון לעולה דהיינו ב' קדושות וגוף אחד מי אמרינן כיון דהוי ב' קדושות מוסיף חומש או דלמא כיון דהוי גוף אחד אע"ג דהוי ב' קדושות אינו מוסיף חומש ע"כ הוא לישנא בתרא שם בגמרא אע"ג דהלשון הפוך ומבולבל בנוסחאות הגמרא ומדברי רש"י ז"ל מתבאר שהכוונה כמו שכתבתי.
ונראה דרבינו ז"ל פסק כלישנא קמא דמבעיא ליה בשני גופין ושתי קדושות ומשמע דאית ליה שני גופין וקדושה אחת או ב' קדושות וגוף אחד אינו מוסיף חומש וכדאמרינן בואת"ל בלישנא קמא משום דרבינו ז"ל אזיל לטעמיה דפוסק דכל את"ל פשיטותא הוא. וזהו שכתב רבינו ז"ל ונפל בו מום וחללו ונתכפר באשם אחר כו' דאי כלישנא בתרא או נתכפר באשם אחר מיבעי ליה דתרי קא מיבעיא ליה כמפורש שם דבעיא קמא שני גופין וקדושה אחת ובעיא בתרייתא שתי קדושות וגוף אחד ובעיא בתרייתא בואת"ל דקמייתא.

ועוד אי רבינו ז"ל היה פוסק כלישנא בתרא הוה ליה למימר דבשתי קדושות ושני גופין מוסיף חומש ובשני גופים וקדושה אחת ודאי דאינו מוסיף משום דהוי את"ל ולדעת רבינו ז"ל כל את"ל פשיטותא הוא והבעיא בשתי קדושות וגוף אחד פשטוה ודוקא בב' קדושות וגוף אחד היה לו לרבינו ז"ל לומר דהוי ספק אלא ודאי פשוט מאד דפוסק כלישנא קמא וזהו שכתב והרי הוא גוף אחר וקדושה אחרת כלומר שני גופין ושתי קדושות.

אבל הרב בעל כ"מ ז"ל נראה שגורס בדברי רבינו ז"ל והרי הוא גוף אחד בדלי"ת ומפרש דברי רבינו ז"ל בשתי קדושות וגוף אחד וסובר דמאי דקאמר והרי הוא גוף אחד ר"ל אע"פ שהוא גוף אחד והיל"ל דאינו מוסיף מ"מ מוסיף חומש. ומלבד שלשון והרי לפי פירושו דחוק מאד אי אפשר ליישב פירושו בלשון רבינו ז"ל כדכתיבנא אלא ודאי שהוא פוסק כלישנא קמא.
ומ"מ יש לתמוה על רבינו למה לא פסק כלישנא בתרא. וי"ל כיון דאין החומש מעכב ומן התורה אחר שנתן את הקרן יצא לחולין פסקינן להקל בו ולכך פסק דבשני גופין ושתי קדושות דוקא הוי ספק אבל באינך הוי פשיטא דאין מוסיף חומש להקל על הנותן חומש דהמוציא מחבירו עליו הראיה כיון שכבר נתחלל ההקדש:

הערות על מבנה הסוגיה:
1.
בגמרא יש שתי לשונות של הצגת הבעייה בגמרא. ה"לחם משנה" מסביר שהרמב"ם פוסק כ"לישנא קמא". וכנראה הוא מתכוון לרמוז שבדרך כלל הרמב"ם פוסק כ"לישנא בתרא", ומדוע כאן הוא פוסק כ"לישנא קמא"?

2.
על כך הוא עונה: כיון שב"לישנא קמא" מופיע גם בעיית משנה בנוסח של "אם תימצי לומר..." ושיטת הרמב"ם היא לפסוק תמיד כ"אם תימצי לומר". כלומר, שלפי הרמב"ם ביטוי זה משמעותו שכך פוסקת הגמרא [כפי המובא מייד אחרי הביטוי "אם תימצי לומר"].

2.1
ויש להוסיף: הכלל האחרון [הלכה כ"אם תימצי לומר"] תקף אפילו אם ביטוי זה משובץ ב"לישנא קמא".

2.1.1
לפי זה יוצא, שהכלל שהרמב"ם פוסק כ"אם תימצי לומר" "חזק" יותר מהכלל שהרמב"ם פוסק בדרך כלל כ"לישנא בתרא".

2.2
אולם מסיום דבריו, שהוא שואל מדוע באמת הרמב"ם לא פסק כ"לישנא בתרא" [והוא מיישב על סמך תוכן הדברים ולא על סמך המבנה של הסוגיה] משמע שלא כדברינו האחרונים.

3.
וראה מעט מדברינו על ה"כסף משנה" ועל ה"לחם משנה" ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד צב, ושם מביא הסבר אחר מדוע הרמב"ם פסק כלישנא קמא, מפני שהיא לשון הבבלי ואילו לשון ה"לישנא בתרא" היא לשון הירושלמי.