הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטויים: "תנא קמא"; "תניא כוותיה"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

תמורה ט ע"א-ע"ב

מתני'. ממירין אחד בשנים, ושנים באחד, אחד במאה, ומאה באחד. רבי שמעון אומר: אין ממירין אלא אחד באחד, שנאמר +ויקרא כ"ז+ והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, מה הוא - מיוחד, אף היא - מיוחדת.
גמ'. מנא ה"מ? דת"ר: בהמה בבהמה - מכאן שממירין אחד בב', וב' באחד, אחד במאה, ומאה באחד. ר"ש אומר: אין ממירין אלא אחד באחד, שנאמר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות, ולא בהמות בבהמה. אמר לו: מצינו בהמות שקרויה בהמה, שנאמר +יונה ד'+ ובהמה רבה, ור"ש - בהמה רבה - איקרי, בהמה סתם - לא איקרי.
וטעמא דר"ש משום בהמה הוא? והא טעמא דר"ש משום הוא, מה הוא - מיוחד, אף תמורה מיוחדת! מעיקרא אמר להן ר"ש מן והיה הוא ותמורתו, וכי חזא דדרשי רבנן מבהמה בבהמה אמר להם איהו: מהתם נמי מצינן למילף טעמא דידי.
אמר ר"ל: מודה ר"ש שממירין וחוזרין וממירין, מ"ט - קדושה ראשונה דהקדש להיכן הלכה?
ורבי יוחנן אמר: כשם שאין ממירין ב' באחד - כן אין ממירין וחוזרין וממירין.
תניא כוותיה דרבי יוחנן, תניא כוותיה דר"ל. ....
בעי רבי אבין: לדברי האומר אין ממירין וחוזרין וממירין, הפריש אשם להתכפר בו, והמיר בו,
והומם וחללו על אחר, ונתכפר באשם אחר, וניתק לעולה, מהו שימיר בו? אמר אביי: מאי קא מיבעיא ליה? אי ב' גופים וקדושה אחת - תיבעי ליה בלא מתכפר אי ב' קדושות וגוף אחד - תיבעי ליה בלא הומם, ור' אבין - חדא מגו חדא קמיבעיא ליה: ואם תימצי לומר שני גופין וקדושה אחת לא - משום דבההיא קדושה הא איתמר בה חדא זימנא, שני גופין ושתי קדושות מהו? תיקו.
לישנא אחרינא, בעי ר' אבין: לרבי יוחנן דאמר אין ממירין וחוזרין וממירין, ...
תיקו." 

1.
במשנה יש מחלוקת בין תנא קמא לרבי שמעון. בתחילת הסוגיה הגמרא מביאה את מקורות הפסוקים לכל אחת משיטות התנאים.

2.
אחר כך הגמרא דנה בהרחבה בשיטת רבי שמעון. היא מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש להסבר שיטת רבי שמעון במשנה. כמו כן היא מביאה ברייתות שונות להוכחת שתי הדעות.

3.
אחר כך הגמרא מציגה בעיה שמתעוררת לפי הסבר רבי יוחנן בשיטת רבי שמעון.

4.
לפי מבנה הסוגיה ברור שהגמרא דנה רק בדברי רבי שמעון וזה מוגדר כ"שקיל וטרי אליביה" וניתן היה לומר שה"סוגיה כוותיה" – כרבי שמעון על פי הכלל "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".

4.1
ויותר מכך: הרי הגמרא מביאה הוכחה מברייתא ["תניא כוותיה"] לטובת רבי יוחנן והוכחה מברייתא אחרת ["תניא כוותיה"] לטובת ריש לקיש, ושניהם אליבא דרבי שמעון ולא אליבא דתנא קמא!

4.2
כלפי האמור לעיל בסעיף 4.1 ניתן להעיר: הביטוי "תנא כוותיה" מתאים בעיקר לברייתות שאינן בהכרח "מוסמכות", ולכן הוכחה מהם איננה מוחלטת, ולכן ניתן להביא הוכחות מברייתות שונות לדעות מנוגדות ולא מקשים "ורמינהו" [=סתירה] בין שתי הברייתות.

4.2.1
אבל נראה שהאמור לעיל בסעיף 4 עומד בתקפו, ויש לפסוק כרב שמעון במשנה.

5.
רמב"ם הלכות תמורה פרק א הלכה יד:
 

אחד הממיר תמים בבעל מום או בעל מום בתמים או שהמיר בקר בצאן או צאן בבקר, או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות או שהמיר אחד במאה או מאה באחד בין בבת אחת בין בזו אחר זו הרי זו תמורה ולוקה כמניין הבהמות שהמיר

הרמב"ם פוסק כתנא קמא ולא כרבי שמעון, ונראה שאצל הפרשנים זה נחשב כדבר פשוט שהלכה כ"תנא קמא".

6.
כסף משנה הלכות תמורה פרק א הלכה יד:

ומ"ש בין בבת אחת בין בזו אחר זו. כתב הר"י קורקוס ז"ל דיליף לה מדאיפליגו ר"ל ור"י שם אליבא דר"ש אם ממירים וחוזרים וממירין ור"י אמר כשם שאין ממירין שנים כאחד כך אין ממירין וחוזרין וממירין משמע דאליבא דרבנן שממירין שנים כאחד ה"ה שממירים וחוזרים וממירים דלא שאני לן בין בזה אחר זה לבבת אחת. ומ"ש ולוקה כמנין הבהמות שהמיר:

הוא מסביר, שלפי הסברו של רבי יוחנן בשיטת רבי שמעון ניתן להבין שתנא קמא חולק על זה וסובר שממירים גם שתי בהמות על קרבן קדוש אחד, ואפשר גם בבת אחת וגם בזה אחר זה.

7.
זאת אומרת: על פי הדיון בדברי רבי שמעון ניתן ללמוד ביתר דיוק גם על פרטי הדין של "תנא קמא" – שהלכה כמותו.

7.1
ועניין זה מאד קשה: לפי דבריו יוצא, שכל היסוד בש"ס שהלכה כמי שהסוגיה דנה אודותיו בטל מעיקרו, מכיוון שתמיד נוכל לומר שהסוגיה דנה אליבא דחכם מסויים כדי שנבין טוב יותר את דעת החכם האחר, שחולק עליו ולכן ניתן לפסוק כמותו.