שר של שכחה / יעקב צ. מאיר

תמורה יד ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

מיוחדת היא מסכת תמורה משאר מסכתות שגמרתה כפולה. שתי ורסיות שלה מוצעות תדיר זו לצד זו בעזרת הביטוי השכיח 'לישנא אחרינא'. ענייננו הפעם ב'לישנא אחרינא' אחת המצויה בשיטה מקובצת, אך גירסתה המלאה נגלית רק בהעתקותיהם של הראשונים.

שורה של שמועות בדף יד עוסקות באיסור לכתוב את התורה שבעל פה ובראשן הכרזתו של ר' יוחנן: 'כותבי הלכות כשורפי תורה!' איסור זה נראה משונה בתרבות הספר המודרנית, בה הכתיבה וההדפסה הם האמצעי הבדוק לשימור הידע. אך בעולמם של חז"ל, בו כל הידע הקיים מלבד ספר התנ"ך הוא ידע שבעל פה, מהווה איסור זה עיקר חשוב. על התורה להיות משוננת בפיו של הלומד דבר יום ביומו, 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך'. היא מתקיימת אך ורק על דל שפתיו, וברגע שיפסיק משינון משנתו כדי לומר 'מה נאה אילן זה' – אבדה התורה. ממילא מובן מדוע הוא 'מתחייב בנפשו'.

לכן 'תנא דבי רבי ישמעאל, "כתוב לך את הדברים האלה", אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות'. אך מה נעשה ויש בידינו עדויות על ספרים כתובים? מציעה הגמרא, 'אמרי, דילמא מילתא חדתא שאני'. דבר חדש מותר לכתוב כדי שיילמד וייזכר.

אך בשיטה מקובצת מובאת 'לישנא אחרינא' ובה תירוץ אחר לכתיבת הלכות, 'לישנא אחרינא אמרי, רבנן אגירסייהו סמיכי, וכיון דאיכא שכחה כתבין ומחתין, וכי משכחנא מילתא מעיינין בספרא'. החכמים סומכים על הגירסאות המשוננות בפיהם, אך מכיוון שישנה 'שכחה' הריהם כותבים לעצמם, וכאשר נדרש הדבר מוציאין את הספר וקוראים מתוכו.

באגרת רב שרירא גאון למדנו, 'וזהירין רבנן למגרס על פה, אבל לא מן נוסחי דכתיבי' (לוין 171), אך מאז נתמעטו הדורות. כותב רב האי גאון, 'וששאלת הא דאמר... כותבי הלכות שורפי תורה וכו', וקא אמרי רבנן, דהני מילי בדורות הראשונים, דהוה גורסיהו על פה כמצותו וכו', אבל השתא דאמעיט ליבא וצריך עלמא לעיוני בנוסחי שפיר עבדי כותבי הלכות' (ספר היובל לבלוי עמ' צו).

אכן ירדו הדורות. השכחה גרמה ומיעוט הלב גרם וחכמינו נאלצו לכתוב גופי תורה ולהיחשב כשורפיה כדי לשמרה. אך לפי גירסתה של שמועתנו כפי שהיא מצוטטת אצל מהר"י אור זרוע ישנו גורם נוסף לכך – '...אמרין, רבנן על גרסייהו סמיכן וכיון דאיכא שר של שכחה כתבין ומחתין דאי משתכחא מילתא מנהון מעיינין בספרא' (או"ז ח"א אלפא ביתא סימן מט). ההיתר לכתוב הוא בשל פעולתו של 'שר של שכחה' שהשכיח גופי תורה שבעל פה מחכמים. מגיה שביקש למעט את דמותו הבעייתית של המלאך, השכיח את המלים 'שר של' והזכיר רק את ה'שכחה'. אך לפני האור זרוע מצויה היתה הגירסה המלאה וכך היא שרדה עבורנו (י"נ אפשטיין, מבואות לספרות האמוראים, 143).

בדורנו, דור הדפוס והאינטרנט, דומה שהטכנולוגיה מיעטה את כחו של 'שר של שכחה', אך מעין זכר לדבר מצינו בשו"ע יו"ד רע"ז. הב"ח כותב שלא ילך אדם לחוץ ויניח את הספר שלומד בו פתוח אם אין עליו מפה. על כך כותב הש"ך: 'וידוע לחכמי האמת שיש מלאך א' נקרא ש"ד והוא 'שומר 'דפין, על מי שמניח ספר פתוח ויוצא - שמשכח תלמודו'.