גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תת"א, מדור "עלי הדף"
מסכת תמורה
דף ד ע"א

בענין 'כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני'

אמר אביי, כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד - אם עביד, מהני. דאי סלקא דעתך לא מהני, אמאי לקי. רבא אמר, לא מהני מידי, והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא (ד ע"א). פירוש, אביי סובר שהעושה מעשה שהתורה אסרה לעשותו - אזי בדיעבד המעשה שנעשה באיסור מועיל, דאי לאו הכי למה לוקה על עשיית אותו דבר, ורבא פליג וסובר שאינו מועיל כלל, ועונש מלקות אינו משום שהועיל במעשיו, אלא משום שעבר על ציווי הבורא ב"ה.

סוגיא ידועה זו לכל בר בי רב עמוקה ורחבה היא, ונעסוק כאן רק בנקודה אחת שממנה מתבארת כמה כללים בסוגיא, והיא בקושיית האחרונים במה ששנינו (חולין יד.): "השוחט בשבת וביום הכפורים, אע"פ שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה", ולדברי רבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד - אי עביד לא מהני, למה שחיטתו כשרה, כי מאחר שנעשתה באיסור לא תועיל השחיטה להתיר הבהמה לאכילה. קושיא זו נזכרת כבר בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' קטו), וכמה תירוצים נאמרו עליה, ונביא אחדים מהם.

השער המלך (הל' גירושין פ"ג הי"ט) מבאר, כי עד כאן לא קאמר רבא דאי עביד לא מהני, אלא בדבר איסור - שהמעשה עצמו אסור הוא, ובכל אופן שלא נעשה אותו מעשה יש בו איסור, כגון לאו דגזילה - שעצם המעשה אסור הוא, וכמו כן איסור תמורה - שעצם הדבר אסור, ומאיסורים כגון אלו הקשו בגמרא נגד רבא, אכן בדבר איסור שעצם המעשה מותר, אלא, שיש סיבה חיצונית שגורמת את האיסור, כגון שחיטת בהמה בשבת, גם רבא מודה שמעשהו מועיל, ולכן שחיטתו כשרה.

ומציין השעה"מ שיסוד הדבר מבואר כבר בדברי הש"ך (חו"מ סי' רח סק"ב) על פי דברי הסמ"ע (שם) דהא "דאי עביד לא מהני" - לא נאמר כי אם בדבר שאי אפשר לעשותו כי אם באיסור, כגון איסור תמורה - שאודותיו מוסבת הסוגיא ד"כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד", שלא שייך להמיר באופן המותר, אבל במעשה שאפשר לעשותו בהיתר, ויש על כך איסור מקרי, לכו"ע אי עביד - מהני. ודבריו מוסבים לענין מקח וממכר בשבת שמצינו (עי' ב"ק ע.) שהמכירה מועילה.

עוד תירץ השער המלך על פי דברי מוהרי"ט צהלון (סי' טז), לגבי מכירה בשבת, שגם לרבא אי עביד - מהני, וז"ל: "ונראה לי לתרץ דהיכא דעבד איסורא, כגון מוכר בשבת או קונה בי"ט, אי חשבינן ליה איסורא ליכא מאן דפליג דמעשיו קיימין... וטעמא משום דאפילו נימא דלא מהני, לא פלטינן ליה מאיסורא, ואיסורא כדקאי קאי, ולא פקע מיניה, ומשום הכי אמרינן דמהני ומעשיו קיימין, אבל מאי דסבר רבא - דלא מהני, הוי כשהדבר ההוא שעשה מיתקן במה דאמרינן ליה דלא מהני". ביאור דבריו, שהכלל "דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני" - נאמר כשיש תועלת בביטול המעשה, כי אז תתבטל העבירה שנעשתה. אכן, בעבירה כזו - שאפילו אם תתבטל מ"מ העבירה שנעשתה אינה מתבטלת בכך, כל כגון דא לא מתבטלת תוצאת המעשה, ודוגמא לדבר הוא, כגון שעשה מעשה על ידי מלאכה בשבת, שאפילו לא הועיל אותו המעשה, הרי זה חילל את השבת, ולכן גם בשוחט בשבת - שחיטתו כשרה, כי גם אם לא יועיל מעשיו ותהא שחיטתו פסולה, סוף סוף העבירה של חילול שבת לא נתקנה כלל, ולכן אי עביד - מהני.

ובעיקר הדבר כתב השעה"מ שאין בזה קושיא כלל, כי בענין מלאכות שבת מצינו פסוק מפורש שמעשיה קיימים, וכדאיתא בחולין (קיד:): "אמר רב אשי, מנין לבשר בחלב שאסור באכילה, שנאמר 'לא תאכל כל תועבה', כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל", ועל כך הקשו: "אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו, דהא תיעבתי לך הוא", כלומר, שגם מעשה שבת יהא אסור כי גם זה נכלל בדבר ש"תעבתי לך", ועל כך תירצו: "אמר קרא (שמות לא, יד) 'כי קדש היא לכם', היא קדש ואין מעשיה קדש", ולמדים מזה שאין מעשי שבת אסורים משום "כל שתעבתי לך", ומדרשה זו יש ללמוד גם שבמלאכת שבת המעשה קיים אע"פ שנעשה באיסור, כי "היא קודש ואין מעשיה קודש".

וכבר כתב ה'חתם סופר' (בחי' לכתובות לד. ד"ה היא קודש) שעכ"ז צריכים לתירוצים אחרים בזה - לאלו הסוברים מעשה שבת אסור מדאורייתא, ולדבריהם לא ילפינן מפסוק "כי קודש היא לכם" - להתיר ולהכשיר מעשה שבת, ועדיין היה ראוי לומר בזה "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", אילולא שיש לחלק בזה בפנים אחרות.

יסוד גדול כתב בזה הגאון רבי עקיבא אייגר בשו"ת (מהדו"ק סי' קכט), וזו לשונו: "... אילו הייתי כדאי להרים ראש נגד רבותינו הקדושים הראשונים, הייתי אומר 'דאי עביד לא מהני' שייך רק היכא דהלאו על ענין פרטי, כמו הני דריש תמורה בלאו ד'לא יחליפנו' ו'לא תפדה', דמפרשינן לקרא דלא יהא כח להחליף ולפדות וחילופו ופדויו כלא היה, משא"כ במקום שנאמר דרך כללי, כמו 'לא תעשה כל מלאכה', דאי אפשר לפרש שלא יהא לו כח לעשות מלאכה, דודאי אם יבנה בית או יטע כרם יהיה בנוי ונטוע, ואם כן פירושו דאינו רשאי לעשות, משו"ה כל שישנו בכלל זה הלאו - לא שייך ביה 'אי עביד לא מהני', וניחא בפשוטו מתניתין ד'השוחט בשבת'". והיינו, כי באיסור ד"לא תעשה כל מלאכה", מוכרח הדבר שהמעשה קיים, כי בלאו זה נכללו פעולות שונות - שלא יתכן שיתבטלו מחמת האיסור, כגון בנטיעת כרם בשבת - שמעשה זה קיים תמיד, גם בעבור האדם האסור, על כן כל פעולות הנכללות באיסור זה - גם בפעולות שראויות להתבטל, כגון בשחיטה בשבת, אינן מתבטלות בדיעבד והמעשה קיים. [ויצויין, שיסוד זה יסד גם ה'מנחת חינוך' (מצוה שסא - אות ה) בארוכה, וסיים בלשונו על פי דבריו: "וממילא מיושבים כל הקושיות הנ"ל וכן שאר קושיות שהקשו הראשונים והאחרונים, נקוט האי כללא בידך ויהיה למישור לפניך ומקום הניחו לי בעזהשי"ת"].