סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטויים: "סתם משנה; "אמר לך"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

תמורה ג ע"א


אמר רב יהודה אמר רב: כל לא תעשה בתורה, עשה בה מעשה - חייב, לא עשה בה מעשה - פטור. וכללא הוא דלאו שאין בו מעשה פטור?
והרי מימר דלאו שאין בו מעשה הוא ולקי; דתנן: לא שהוא רשאי להמיר, אלא שאם המיר - מומר, וסופג את הארבעים!

אמר לך רב: הא מני רבי יהודה היא, דאמר לאו שאין בו מעשה - לוקין עליו
ומי מצית מוקמת למתניתין כר' יהודה? והא אוקימתא לרישא דלא כרבי יהודה, דקתני: הכל ממירין, הכל לאיתויי מאי - לאיתויי יורש, ודלא כרבי יהודה

האי תנא סבר לה כוותיה בחדא - דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ופליג עליה בחדא - דאילו רבי יהודה סבר יורש אינו סומך, יורש אינו ממיר, ותנא דידן סבר יורש סומך יורש ממיר
." 

 

1.
רב קבע כלל שחייבים מלקות על לאו שיש בו מעשה. מקשה הגמרא ממשנתנו שחייב מלקות על "מימר" [שעושה תמורה – בפיו] למרות שאין בו מעשה בפועל.

2.
עונה רב, שהרישא של משנתנו היא כשיטת רבי יהודה שמחייב מלקות גם על לאו שאין בו מעשה.

3.
מקשה הגמרא מהסוגיה הקודמת [בדף ב] שבה הוחלט שהסיפא מתאימה דווקא לשיטת רבי מאיר ולא לשיטת רבי יהודה שסובר שיורש ממיר.

4.
עונה הגמרא: אמנם כן, הרישא במשנתנו סוברת שלא כרבי יהודה, והסיפא סוברת כשיטת רבי יהודה.

5.
אמנם מדובר במשנתנו בנושאים שונים שאין קשר ביניהם, אבל כיון שמשנתנו סתומה הסברא נותנת שכולה כחכם אחד מסויים, ומסקנת סוגייתנו שגם משנה סתומה יכולה להיות כחכמים שונים שחלוקים ביניהם.


6.
ויש להקשות מהמשך הסוגיה:

איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו: שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה, ואכלה - אינו חייב אלא אחת; וזוהי שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. זוהי למעוטי מאי? לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי - דלא לקי? לא, זו היא דעל שגגתה מייתי קרבן, אבל אכלתי ולא אכלתי - לא מייתי קרבן; ומני - רבי ישמעאל היא, דאמר: אינו חייב אלא על העתיד לבא, אבל מילקא לקי, אימא סיפא: זוהי שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. זוהי למעוטי מאי? לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי דלא לקי? לא, זוהי - דעל שגגתה פטור מקרבן, אבל אכלתי ולא אכלתי - מייתי קרבן; ומני – רבי עקיבא היא, דאמר: מביאין קרבן לשעבר.
והא אמרת רישא - רבי ישמעאל! אלא, מדסיפא רבי עקיבא - רישא נמי רבי עקיבא,...

בסוגיה זו הגמרא מקשה על הסבר המשנה במסכת שבועות דף כז עמוד ב: שלא יתכן שהרישא כרבי ישמעאל והסיפא כרבי עקיבא, ומדוע בסוגייתנו – בעמוד א – הגמרא אומרת שהרישא והסיפא אינם כאותו תנא?

7.
התשובה פשוטה: בסוגייתנו שני הנושאים בהם דיבר רבי יהודה הם נושאים שונים, ואילו שם במסכת שבועות מדובר על נושא אחד שבהם חלוקים רבי ישמעאל ורבי עקיבא: האם חייבים קרבן על שבועת שקר "על העבר" או "על העתיד", ולא יתכן שאותה משנה סוברת באותו נושא כאחד החכמים ברישא וכבן מחלוקתו בסיפא.

8.
בעניין הנ"ל לא משנה אם המשנה בשבועות משוייכת לרבי יהודה הנשיא או לחכם יחיד לא מזוהה בשמו. כי יש כאן סתירה פנימית במשנה.

9.
ואילו בסוגייתנו [בעמוד א] הביטוי בגמרא "האי תנא" כנראה לא מתייחס לתנא מסויים [שלא מזוהה בשם] אלא לרבי יהודה הנשיא עורך המשנה, שהוא סתם את הרישא שלא כרבי יהודה [בנושא של יורש ממיר] ואת הסיפא כרבי יהודה [שחייבים מלקות גם על עבירה בדיבור שאין בה מעשה].

10.
ויש לשאול: הכלל הוא "הלכה כסתם משנה" והרי כך נקבע בסוגיה הראשונה שבגלל "סתם משנה" שסוברת שלא כרבי יהודה הלכה היא כרבי מאיר בברייתא שהובאה בסוגיה – ראה הסברנו שם] שיורש ממיר. ובסיפא הרי ההלכה היא שלא כרבי יהודה למרות שרבי יהודה הנשיא סתם במשנתנו כן כרבי יהודה ואם משנתנו כרבי יהודה זאת אומרת שההלכה היא שגם על לאו שאין בו מעשה לוקים עליו!!!

10.1
ובאמת התוס' בד"ה "והרי" מסבירים [בקשר לשאלות נוספות] שבאמת הגמרא היתה יכולה לענות שרבי יוחנן קבע שדיבור של "מימר" [מי שעושה תמורה] נחשב למעשה. ואז יוצא שמשנתנו כולה לא כרבי יהודה.

10.2
ועל השאלה בסעיף 10 ניתן לענות שבאמת משנתנו איננה של "רבי יהודה הנשיא", אלא של חכם מסויים [שאמנם הוא לא מזוהה] ולכן גם אם משנתנו [שלא כתוס'] היא כרבי יהודה שלוקים על לאו שאין בו מעשה – אין זו הלכה.

10.3
העולה מדברינו לעיל: גם משנה סתומה יכולה להיות כתנא בודד שלא מזוהה, ולכן לא חל עליו הכלל ש"הלכה כסתם משנה"

11.
הערה: כשהגמרא תירצה את הקושיה בתחילת סוגייתנו היא אמרה "אמר לך רב הא מני רבי יהודה". לא רב עצמו תירץ.

12.
ראה על כך, יד מלאכי כללי התלמוד כלל לה :

אמר לך רבי פלוני, כדמתרץ הכי תלמודא שנויא דחיקא הוא
דאם שנויא רויחא הוא הוה ליה לשנויי בסתמא מבלי שיאמר אמר לך ומדאמר לישנא יתירא אמר לך וכו' משמע דההוא אמורא הוא דמתרץ לנפשיה הכי אבל השיתא סדרי [="סתמא דגמרא"] לא סבירא ליה כוותיה, שמות בארץ בכפות תמרים דף כ"ו ע"ד, וכן נראה בספר ראשון לציון דף נ"ד ע"א ובשער יוסף דף מ' סוף ע"ג ובמלכי בקדש דף ע"א ע"ב. וכן מצאתי למרן בכ"מ פט"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ז'

אך בפרק ג' מהלכות שבועות הלכה א' מצאתי למרן גופיה שכתב דמדהדר תלמודא לתרוצי מילתיה דרב יוסף וקאמר ורב יוסף אמר לך משמע דסבירא ליה לגמרא כותיה

וצ"ע:

בדרך כלל מקובל להסביר את הביטוי "אמר לך רב...", שהגמרא [העורך] "שמה" מילים בפי אותו חכם, כאילו הגמרא אומרת: "ואותו חכם ישיב ..."

12.1
ה"יד מלאכי" מפרש להיפך: משמעות הביטוי "אמר לך" הוא, שהגמרא אומרת: אותו חכם פלוני יענה לך כך וכך לצורך יישוב שיטתו אבל אין הגמרא מסכימה לכך. כלומר, הביטוי "אמר לך..." מלמד ששיטה זו אינה למסקנת הסוגיה.

12.2
וה"יד מלאכי" מביא את שיטת ה"כסף משנה" שסובר להיפך: שבזה שהגמרא אומרת "אמר לך..." סימן שהגמרא מסכימה עם הסבר זה והוא יהיה למסקנה.

12.3
נראה שבסופו של דבר צריכים למצוא שיטתיות בעניין זה. בסוגייתנו, למשל, נראה ש"אמר לך..." הוא לא בהכרח למסקנה כפי שהבאנו מתוס' שניתן לומר ש"מימר" נחשב לאו שיש בו מעשה.

12.4
והדברים הנ"ל אמורים למרות, שההלכה בסוגייתנו – באופן עקרוני - היא כרב, שלאו שאין בו מעשה – אין לוקים עליו .



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר