הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטוי: "ודין הוא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

ערכין לד ע"א

תנו רבנן: +ויקרא כ"ז+ כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו - מה ת"ל? מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו, שלא יאמר: הואיל ויוצא לכהנים והרי היא תחת ידי תהא שלי?
ודין הוא, בשל אחרים אני זוכה, בשל עצמי לא כל שכן!
תלמוד לומר: והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם, וכי מה למדנו משדה החרם מעתה? ה"ז בא ללמד ונמצא למד, מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל, מה שדה אחוזה של ישראל יוצא מתחת ידו ומתחלקת לכהנים, אף שדה חרמו יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים. 
 אמר מר: בשל אחרים אני זוכה. מי דמי? התם זוכה בעלמא, הכא קא שקיל ליה!
אמר רמי בר חמא: איצטריך, ס"ד אמינא: הואיל וכתיב +במדבר ה'+ ואיש את קדשיו לו יהיו, הא נמי כי קדשיו דמיא.
מי דמי? קדשיו לאו ברשותו, הכא ברשותו!
אלא אמר רב נחמן: איצטריך, סד"א: הואיל וכתיב +ויקרא כ"ה+ כי אחוזת עולם הוא להם, הא נמי אחוזתו היא, קמ"ל אחוזתו, אחוזתו אין, חרמו לא." 

1.
בכל הסוגיה אין שאלה לגבי עצם הדין שמובא בברייתא, בשדה שהחרים ישראל לכהנים, והכהן הקדישה, כאשר יוצאת ביובל – מתחלקת בין הכהנים כולם. והברייתא אומרת שלומדים דין זה מהפסוק "כשדה החרם".

2.
השאלה בכל הסוגיה היא: מהי ההוא אמינא שהדין לא יהיה כך, עד כדי כך, שזקוקים ללמדו מהפסוק דווקא.

3.
בברייתא עצמה יש סברא של קל וחומר שהשדה תחזור רק לכהן עצמו שקיבל את השדה מישראל שהחרימה. ועל קל וחומר זה מקשה הגמרא: "מי דמי...".

4.
עונה רמי בר חמא שיש סברא אחרת [שנלמדת מפסוק אחר] ללמוד ממנה ששייך לכהן ולכן צריך את הפסוק שמובא בברייתא.

5.
גם על זה מקשה הגמרא שאין "הוא אמינא" כזאת.

6.
לכן הגמרא מביאה הסבר אחר של רב נחמן, שיש סיבה אחרת ללמוד ממנה שהדין יהיה שיחזור לכהן עצמו, ולכן נזקקים לפסוק שבברייתא ללמוד שמתחלק לכלל הכהנים.

7.
סוגיה זו קצת חריגה, הגמרא מתחילה בקושיה על הקל וחומר שבברייתא, והיא לא מתרצת את הקושיה אלא היא מביאה הסבר חילופי של 2 אמוראים לנחיצות הפסוק שבברייתא. ולא מובן כיצד אמוראים "מחליפים" את הלימוד בברייתא.

8.
לכאורה תוס' מתייחסים לקושי זה.
תוספות מסכת ערכין דף לד עמוד א :

אמר רמי בר חמא איצטריך כו' [אלא] אמר רב נחמן [איצטריך] ס"ד כו' - ואם תאמר מאי היא דנאמר ודין הוא והלא אין לנו לומר שזוכה בו מטעם קל וחומר אלא מטעם דכתיבי קראי דאיש כי יקדיש לרמי בר חמא ולאחוזת עולם לרב נחמן
וי"ל דמכל מקום ניחא ליה לאיתויי קל וחומר כך מסברא.

תוס' מסביר שנוח לברייתא לומר קל וחומר מסברא למרות שהקל וחומר נדחה בגמרא.
במילים אחרות: הברייתא יודעת שהקל וחומר מופרך אבל הוא "נח" ללמידה.

8.1
ונראה לומר: האמוראים ידעו שאין כוונת הברייתא לקל וחומר ממש, ולכן לא טרחו ליישב את הקל וחומר שבברייתא, ולכן הם חיפשו הסבר אחר לנחיצות הפסוק, שמובא בברייתא.

9.
וראה במסכת מנחות דף נט, ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קלח, שמביא בשם השטמ"ק, שיש שני מושגים שונים:
הביטוי "שיכול" – שלולי הפסוק לא היינו יודעים את הדין.
הביטוי "ודין הוא" – גם ללא הפסוק היינו יודעים את הדין מקל וחומר

9.1
לפי הנ"ל היה צריך בסוגייתנו להשתמש בביטוי "שיכול" ולא "ודין הוא". כי לפי ה"שיטה מקובצת" הביטוי "ודין הוא" מלמד שהפסוק מיותר כי ניתן ללמוד את הדין מקל וחומר, והרי בברייתא שבסוגייתנו ברור שהכוונה היא הפוכה, שהפסוק בא ללמד נגד הקל וחומר, ועל זה היה הדיון בגמרא.

9.2
ונראה אולי לומר: הביטוי "ודין הוא" יתכן שמשמעותו לפעמים היא כך: צריך את הפסוק כדי ללמוד שהדין איננו כמו הדין שכאילו נלמד מהקל וחומר. כלומר, גם ללא הפסוק בברייתא שבסוגייתנו ידענו שהלימוד מהקל וחומר איננו נכון והביטוי "מי דמי" הוא כאילו המשך הברייתא! ולכן האמוראים מחפשים הסבר אחר מדוע יש צורך בפסוק שבברייתא.