הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "תניא כוותיה"; "ותיובתא ד..."; "ופליגא ד..."
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
ערכין לג ע"א
ת"ל: +ויקרא כ"ה+ וביובל יצא. מאי קאמר? אמר רב הונא: לא נצרכא, אלא למקדיש בית בבתי החצרים וגאלו אחר מיד הקדש ופגע בו יובל בשנה שניה, למאי מדמית ליה? אי לבתי ערי חומה מדמית ליה - איחליט ליה ללוקח, אי לשדה אחוזה מדמית - לכהנים נפקא, להכי אצטריך וביובל יצא. מתקיף לה רב זעירא: מאי איריא גאלו אחר? אפילו לא גאלו נמי! א"ל אביי, שלא יאמרו: הקדש יוצא בלא פדיון. מנלן? מבן לוי, מה בן לוי שיפה כחו בממכרו הורע כחו בהקדשו, ישראל שהורע כחו בממכרו אין דין שהורע כחו בהקדשו. והתם מנלן? דתניא: +ויקרא כ"ה+ ויצא ממכר - שומע אני אפילו עבדיו מטלטליו ושטריו, ת"ל: בית ועיר אחוזתו, מה ת"ל ממכר? ממכריו יוצא בחנם, ואין הקדש יוצא בחנם אלא בפדיון.
ופליגא דרבי אושעיא, דא"ר אושעיא: הכל היו בכלל +ויקרא כ"ז+ ונתן הכסף וקם לו, כשפרט הכתוב בשדה אחוזה +ויקרא כ"ז+ והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה', שדה הוא דפרק ליה ונפקא לכהנים, אבל הנך כדקיימי קיימי. וביובל יצא למה לי? אמר רב פפא: לא נצרכא, אלא למוכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה, למאי מדמית ליה? אי לבתי ערי חומה מדמית ליה - איחלט ליה ללוקח, אי לשדה אחוזה מדמית ליה - השלמה בעי, להכי אצטריך וביובל יצא.
תניא כוותיה דרב הונא ותיובתא דרבי אושעיא: המקדיש בית בבתי החצרים - הרי זה גואל מיד וגואלו לעולם; גאלו אחר מיד הקדש, הגיע יובל ולא נגאל - חוזר לבעלים ביובל."
1.
רב הונא סובר, שהמקדיש בתי חצרים ופדאה אדם אחר וחל היובל בשנה השניה לפדייתו – יוצא לבעלים.
ורב אושעיא סובר, שאינם יוצאים מידי מי שפדה אותם.
2.
המבנה הכללי של הסוגיה:
מחלוקת בין רב הונא ורב אושעיא,
והוכחה מברייתא לשיטת רב הונא וסתירה לרב אושעיא,
3.
ולכן הרמב"ם פסק כרב הונא:
רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ה הלכה ד:
גאלו אחר מיד ההקדש אם היה בית ערי חומה וקם ביד הגואל שנים עשר חדש נחלט, ואם היה בית החצרים והגיע היובל והוא ביד הגואל חוזר לבעליו ביובל.
4.
כמה הערות ביחס לביטוי "תניא כוותיה":
4.1
חשוב להדגיש שבש"ס בפן כללי מובאות ברייתות לצורך הוכחת דברי אמוראים [ובסוגייתנו: "תניא כוותיה דרב הונא"] גם כאשר לא מדובר בדין עצמי שאומר האמורא [רב הונא] אלא גם כשהוא מסביר את דברי חכם אחר או "מקור" אחר. בסוגייתנו מדובר בהסבר פסוק [שלכאורה הוא מיותר].
4.2
"תניא כוותיה..." מתאים כאשר לפני כן יש מחלוקת אמוראים – כבסוגייתנו.
4.3
הביטוי "תניא כוותיה" – משמע שעורך הש"ס פוסק כך להלכה. [הליכות עולם, סוף שער ה],
ובסוגייתנו:
4.3.1
משנה למלך הלכות ערכין וחרמין פרק ה הלכה ד:
גאלו אחר מיד ההקדש וכו'. פ"ח דערכין ל"ג ופסק כרב הונא דתניא כוותיה:
5.
כשיש מחלוקת אמוראים הגמרא יכולה להקשות על אחד האמוראים במקום לומר "תניא כוותיה" לטובת האמורא החולק. רבי יוסף קארו בכללי הגמרא מסביר שכאשר אין זו ממש קושיה על אמורא אחד מבעלי המחלוקת אזי אומרים "תניא כוותיה" לטובת החולק, ולא אומרים "מיתיבי" כלפי האמורא הראשון.
6.
הביטוי "תניא נמי הכי" הוא ביטוי דומה לנ"ל, והרבה עסקו בכך הפרשנים, להבחין בין שני המושגים.
6.1
יש אומרים שהמושג "תניא נמי הכי" –כאשר דברי האמורא זהים לגמרי לדברי הברייתא. בסוגייתנו לא מדובר בסגנון ממש זהה בין הברייתא לרב הונא.
6.2
ויש אומרים שמשתמשים בביטוי הזה כאשר מדובר באמורא אחד שלטובתו מביאים את הברייתא ואין מדובר במחלוקת אמוראים – וממילא לא מתאים לסוגייתנו.
7.
בסוגייתנו אחרי שהגמרא אומרת "תניא כוותיה דרב הונא" היא מוסיפה "ותיובתא דרבי אושעיא". הצירוף של שני המושגים הללו - 4 מופעים בש"ס. הצירוף נראה הגיוני: ברגע שיש הוכחה ["תניא כוותיה"] לדעה אחת ברור שיש קושי ["תיובתא"] לדעה השניה. השאלה היא: מדוע בכל שאר המקומות בש"ס שמופיע בהם הביטוי "תניא כוותיה" לא מופיע מייד אחריו הביטוי "ותיובתא ד..."?
7.1
ונראה לומר: הביטוי "תניא כוותיה" מלמד שהברייתא לא היתה ידועה לגמרי לאמוראים, ולכן לא ניתן להקשות ממנה אלא רק להביא ממנה הוכחה לאחת השיטות [ראה כעין דברים אלה בספר "כרם יהושע", עמודים עט ואילך]. אם השערה זו נכונה הרי שיש כמה מקומות בש"ס [כפי שציינו לעיל] שהברייתא היתה ידועה לאחד האמוראים ולא לחברו. לכן, כלפי רב הונא – שלא הכיר את הברייתא הניסוח הוא "תניא כוותיה", וכלפי רבי אושעיא - שכן הכיר את הברייתא - הניסוח הוא "תיובתא".
8.
וראה אצל הרב זיני "רבנן סבוראי" עמוד 242 ואילך לגבי הביטויים "תניא נמי הכי" ו"תניא כוותיה", ושם דן האם הם נכתבו על ידי רבנן סברואי.
9.
"ופליגא ד...
בגמרא:
דתניא: +ויקרא כ"ה+ ויצא ממכר - שומע אני אפילו עבדיו מטלטליו ושטריו, ת"ל: בית ועיר אחוזתו, מה ת"ל ממכר? ממכריו יוצא בחנם, ואין הקדש יוצא בחנם אלא בפדיון.
ופליגא דר' אושעיא, דא"ר אושעיא: הכל היו בכלל +ויקרא כ"ז+ ונתן הכסף וקם לו, כשפרט הכתוב בשדה אחוזה +ויקרא כ"ז+ והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה', שדה הוא דפרק ליה ונפקא לכהנים, אבל הנך כדקיימי קיימי. וביובל יצא למה לי? אמר רב פפא: לא נצרכא, אלא למוכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה, למאי מדמית ליה? אי לבתי ערי חומה מדמית ליה - איחלט ליה ללוקח, אי לשדה אחוזה מדמית ליה - השלמה בעי, להכי אצטריך וביובל יצא.
10.
הרב קאפח קובע ["כתבים", ב] ששיטת הרמב"ם היא שהביטוי: "ופליגא ד..." מוכיח שהלכה כחכם שעליו נחלק החכם שמופיע ראשון בסוגיה. זאת אומרת, שבסוגייתנו הרמב"ם צריך לפסוק כרבי אושעיא, ואילו הרמב"ם פוסק דווקא כרב הונא. הרב קאפח מיישב זאת [שם, בעמוד 586] בכך, שהרמב"ם פוסק כרב הונא בגלל הביטוי "תניא כוותיה" [כפי שהסברנו לעיל].
11.
אבל תמוה, הרי יש כאן שני כללים סותרים. הכלל הראשון: הביטוי "תניא כוותיה" [כרב הונא] מעיד שכך הלכה. [מופיע פעמים רבות בדברי נושאי הכלים על הרמב"ם]. הכלל השני [של הרב קאפח בשיטת הרמב"ם]: הביטוי "ופליגא ד.." מעיד שכך הלכה [כרב אושעיא].
12.
ונראה ליישב: הכלל לגבי "ופליגא ד..." נקבע על ידי בני הישיבה בדורות שלפני עריכת הגמרא, ואילו הביטוי "תניא כוותיה" נקבע על ידי "עורך הגמרא" מאוחר יותר, ודעתו היא המכריעה [גם לדעת הרמב"ם לפי הסבר הרב קאפח]. כלומר, כל עוד אין הוכחה אחרת מהגמרא הרי שהלכה תהיה כפי הסבר הרב קאפח בשיטה הכללית של הרמב"ם.
13.
ואולי אפשר לומר על פי האמור לעיל בסעיף 7, שבסוגייתנו מדובר בצירוף ייחודי של שני ביטויים ["תניא כוותיה... ותיובתא ד...]. עצם זה שמדובר רק ב 4 מופעים בש"ס של הצירוף הנ"ל סביר שמעיד כל כך שהם נקבעו על ידי עורכי גמרא מאוחרים [סבוראים?], ומתאים לאמור בסעיף 4.
14.
הערה על כל האמור לעיל: ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים" עמודים רלו-רלז. מובאים שם פירושים, שלמעשה בסוגייתנו רב הונא לא חולק בכל דבריו על רבי אושעיא, ומהפסוק לומדים שני דינים, גם את דינו של רב הונא וגם את דינו של רבי אושעיא. [ולפי זה גם פשט הסוגיה שונה ולא כדברינו לעיל]. ולפי זה קשה קצת הלשון "ופליגא ד", שהרי אין כאן מחלוקת מלאה.
