בעלות שמים במלכות האדם / הרב דוב ברקוביץ

ערכין כד ע"א - כט ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

המתח בין קניינו של האדם לבעלות הבורא עומד במרכזה של מחלוקת על הלכות ההקדש בשנת היובל. האם זכות הקניין של הפרט עומדת גם בזמן הופעתה של בעלות שמים?

סוגיות רבות במסכתנו מבליטות את ההבחנה בין הערך שהחברה האנושית מייחסת לנפש האדם ולנחלה בארץ ישראל לבין ערכם המוחלט לפני הבורא. כזוהי למשל ההבחנה הבסיסית המוצעת בגמרא בין נדרי הקדש בנוסח "ערך פלוני עלי", המחייבים תשלום למקדש של סכום קבוע הכתוב בתורה, לבין הנוסח "דמי פלוני עלי" המחייב את תשלום שוויו "המסחרי" של הנידר.

אחת המצוות שעניינה העיקרי הוא אותו קו מפריד בין מושגי יסוד אנושיים לבין חובת המודעות להופעת הא-להי בחברת האדם היא מצוות היובל. שנת היובל מחוללת שידוד מערכות בחברת האדם מן היסוד, זאת מתוך העמדת זכות האדם לקניין פרטי מול התובנה שאדון העולמים הוא "קונה שמים וארץ". מתאים שהסוגיות העיקריות בהלכות יובל יסודרו במסכתנו, אלא שבתלמוד כמו בתלמוד - בירור מהות המצווה נעשה דרך דיון בהלכות פרטניות החודר לשורשים.

לאורך הפרק השביעי בוחן התלמוד את היחס בין הזכות לקניין הפרטי ובין קניין בורא העולם על ידי דיון במקרה שבו הלכות היובל מתנגשות עם ההלכות של שדות שהוקדשו לבית המקדש. יש להקדים כמה יסודות לתיאור הדיון עצמו. אין לאדם למכור שדה מנחלת משפחתו בארץ ישראל אלא אם כן נעשה עני. אם נאלץ למכור, השדה אינו נמכר לצמיתות, אלא חוזר ביובל. למוכר – או לבן ממשפחתו – עומדת הזכות להחזיר את השדה ("לגאול") על ידי תשלום ערך היבול שנשאר עד שנת היובל.

לעומת זאת, המקדיש שדה מנחלתו לבית המקדש ורוצה לפדותו אינו משלם לפי שווי היבול בשוק, אלא עליו לתת ערך הקצוב בתורה - חמישים שקל לכל שטח בשדה הראוי לזרוע בו "חומר" (שלושים סאה) זרעי שעורה. כדי לפדות את השדה יש לשלם להקדש שני אחוזים מסכום זה על כל שנה הנשארת לפני היובל. ועוד - אם לא נגאל השדה עד היובל, הוא אינו חוזר ביובל. זאת מפני שבית המקדש, כיובל עצמו, מגלם את אדנות הבורא בעולם.
 

הזכות לא פקעה

יעדו של בית המקדש בחברה הישראלית הקדומה היה דומה לתפקידה של מצוות היובל בה. הם שיקפו את אותה תובנה תשתיתית: הבריאה, וכל כוחות החיים שבה, שייכים לבורא. על רקע זה נראה שאם אדם היה מקדיש שדה לבית המקדש בעיצומה של שנת היובל, הוא הצליח לממש את תוקפה ומשמעותה של תובנה זו. והנה, הגמרא בחרה לפתוח דיון במהותו של היובל במחלוקת בין רב ושמואל המעמידה עניין זה באור מפתיע: "המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה – רב אמר: קדושה ונותן (בפדיונו) חמישים (שקלים לכל בית זרע חומר שעורים); ושמואל אמר: אינה קדושה כל עיקר (וכשפודה אינו משלם כלום)".

הסבר המחלוקת מובא בדף כט ע"ב. רב קובע שאם אדם מוכר את שדהו לחברו בשנת היובל המכירה תקפה, אלא שהשדה חוזר לבעלים חינם בגין מצוות יובל. רב אינו דן בחשבון של הקונה שדה באופן הזה, אלא בשורש מצוות היובל. לדבריו, גם כאשר הקב"ה לוקח את מושכות המסחר האנושי לידיו כדי לקבוע סדרי עולם פעם בחמישים שנה, הוא אינו מבטל את זכות הקניין הפרטי. ארגון הנחלות מחדש – כן; אבל הנחלה תישאר בידי בעליה. אושיות הקיום של החברה האנושית המבוססות בין היתר על הזכות לקניין הפרטי לא ייפגעו.

וכשם שזכותו המשפטית של אדם למכור שדה בשנת היובל, זכותו היא גם להקדיש אותו, ואם יקדיש, ההקדש יזכה בו. אלא שכאן אין הקב"ה מעביר שדות מההקדש ביובל, שהרי עצם קיומם כהקדש מגלם את התובנה השורשית של שנת היובל - אולם עדיין, אם ירצה המקדיש לפדות את שדהו יוכל לעשות כן כבכל שנה, היות שלא התבטלה הזכות לקניין פרטי.

כדי להבין את עמדת רב על בוריה יש להבחין הבחנה דקה אך נוקבת בין ההקדש לבין שנת היובל כביטויים מקבילים להופעת הא-להי בחברת האדם. המקדש הנו בית פיזי, שטח מוגדר במסגרת חלוקת שטחי עיריית ירושלים, גם אם יש להתייחס אליו ביחס מיוחד בגלל השראת השכינה בו. גזבר המקדש הינו "שחקן" בשוק האנושי, גם אם ההלכות המתייחסות לצורת הרכישה שלו ולמעמד קנייניו שונות מהלכות קניין התקפות לכל אדם. כלומר, המקדש הינו חלק מהמרקם החברתי האנושי. לעומת זאת, שנת היובל כאילו מתקיימת מחוץ ומעבר לקיום החברה. מתרחש בה שידוד מערכות ממשי המגלם את הרצון הא-להי לסדרי חברה מסוימים והמארגן מחדש את נתוני הפתיחה של כל השחקנים בשוק.

כאמור, רב סובר ששנת היובל אינה עוקרת את הזכות לקניין פרטי. על כן גם הקדשת שדה ביובל אינה יוצאת מהרובריקה המשפטית המקובלת לגבי עסקאות ההקדש שבכל השנים. ממילא, המקדיש יוכל לפדות את שדהו ביובל. החידוש הגדול בעמדת רב הוא שגם מכירת השדה תקפה ביובל, על אף שהשדה יוחזר מיד למוכר חינם בגינו. המוכנות של רב לקיים את יסוד הקניין הפרטי גם בהקשר של מכירה ביובל חושפת את חיוניות מעמדו.
 

מבטלים את הקניין

עמדתו של שמואל שונה לחלוטין. שדה שהוקדש ביובל "אינו קדוש כל עיקר" בגלל שבשנת היובל אין תוקף לקניין הפרטי של המקדיש; כל השדות שייכים לכתחילה לבורא העולם. ממילא סובר שמואל שגם אם נמכר השדה ביובל הוא "אינו מכור כל עיקר". אלא שהגמרא מחדדת את עמדת שמואל ובדרך מעמיקה את מושגי היסוד בסוגיה ואת מגמתה.

הגמרא שואלת בשם רב יוסף: אפשר להבין בקלות ששדה שנמכרה בשנת היובל "אינה מכורה כל עיקר", שכן אם בכוחו של היובל להפקיע מכירת שדה שהתבצעה לפני היובל, על אחת כמה וכמה שבכוחו לבטל את תוקפה של עסקה שכזו שמתבצעת בעיצומה של שנת היובל, שנה שבה חברת האדם חייבת להכיר בכך שכל השדות שייכים לבורא! אך מצב זה אינו קיים בכל הקשור להקדש. אין בכוח היובל להפקיע הקדשה שהתבצעה לפני היובל, ואם כן שמא לא תתבטל תוקפה של עסקה שכזו שהתבצעה גם בתוך שנת היובל.

יש להעיר ששאלת רב יוסף מניחה שגם שמואל סובר שלא נעקרה הזכות לרכוש הפרטי בשנת היובל. אם לא היה לה תוקף משפטי בשנת היובל, הרי שההקדשה הייתה בטלה מעיקרה - כמו המכירה הבטלה מעיקרה כאשר כספו של המוכר מוחזר אליו. אך כששמואל אומר "אינה קדושה כל עיקר" המצב המשפטי שונה ממקרה המכירה שבו הוא קבע במילים דומות "אינה מכורה כל עיקר". ההקדשה בשנת היובל הינה בעלת תוקף משפטי, והשדה שייך להקדש - אך לא במובן מלא. תוקף ההעברה להקדש איננו כבשנה רגילה, זאת בגלל שהקב"ה מעוניין שביובל כל השדות יוחזרו לבעליהן המקוריים. למקדיש חייבת להישמר הזכות לפדות אותה מההקדש ללא כל תשלום.

בכך ביקשה הגמרא לבטל את העמדה שטענה שבגין שנת היובל מתבטלת זכות הקניין הפרטי כליל. מתוך ראייה דיאלקטית הגמרא מפרשת את שמואל כך: הזכות לקניין פרטי הינה יסוד תורני והיא איננה נפגעת גם ביובל, בחינת "לא לתוהו בראה, לשבת יצרה"; זכות הקניין של ההקדש חזקה מהזכות לקניין פרטי של כל אדם, והיא מגלמת את בחינת קונה שמים וארץ, ועל כן אין השדות שהוקדשו לפני היובל מושפעות מהיובל; מאידך, עקרון היובל גבוה גם מקנייני ההקדש, ועל כן יש העדפה להחזיר שדה אחוזה לבעליו המקוריים ביובל ללא צורך בפיצוי להקדש.
 

כמחלוקתם של תנאים

הגמרא ממשיכה לחדד ולמקד דיאלקטיקה זו דרך חיבור בין דברי שמואל לבין מחלוקת נוספת במשנה בעניין מעמד שדות שהוקדשו לפני היובל ולא נפדו, הנשארים כרכוש ההקדש ביובל:

- רבי יהודה: הכוהנים המשרתים במקדש בכניסת היובל זוכים בשדות, אך חייבים לשלם להקדש את שוויין.
- רבי שמעון: הכוהנים זוכים בשדות ולא משלמים כלום.
- רבי אליעזר: אין הכוהנים זוכים בשדות. הן רכוש ההקדש עד שמי מקרובי המוכר "יגאל" אותן – גם אם יעברו שנות יובל רבות.

רבי יהודה סובר שבית המקדש הינו חלק אינטגרלי ממלכות האדם. השדה נחשבת כ"קודש" כמו חפצים ששווים המסחרי שייך למקדש או שיכולים לשמש לצרכי המקדש אך גופם אינו קדוש. על כן, גם שדות שלא נפדו מההקדש אינן מוחזרות לבעליהן אך עדיין נידונות בהקשר ה"מסחרי". הכוהנים כמשרתי המקדש יזכו בהן ובתנאי שישלמו את שווין המלא לגזבר המקדש.

רבי שמעון סובר לעומתו שעל אף שגזבר בית המקדש הינו כאחד "השחקנים" בשוק האדם, בית המקדש כמקום השראת שכינת ה' מהווה מציאות אחרת. על שדה שהוקדשה חל יסוד ה"קודש" הדומה לחלקי קרבן המהווים "מתנות כהונה". כשתי הלחם המובאים כחמץ לפני המזבח בחג השבועות, השדה שהוקדשה מבטאת את ההכרה שכל העולם, גם זירת המסחר האנושי, שייך לבורא.

רבי אליעזר מסכים עם רבי שמעון שבית המקדש מהווה מציאות מחוץ לזירת מלכות האדם, אך מוסיף שגם שנת היובל מתפקדת כך. גם הכוהנים הנם בני אדם, ועל אף שהם משרתים בשולחן ה' לפני השכינה רכישתם רכישת אדם היא וקניינם קניין אדם הוא, ושנת היובל מבטלת גם את יסוד הקניין הפרטי שלהם. על כן שדה שהוקדשה ולא נגאלה תישאר בבעלות ההקדש עד שהלכות היובל יוכלו להתממש – או שתיגאל השדה או שתישאר כקניין הבורא בבית המקדש.

שיטת רבי יהודה קרובה לעמדת רב. אם הכוהנים חייבים לשלם להקדש עבור שדה שזכו בה בשנת היובל, ממשיכה להתקיים הזכות לקניין פרטי גם בשנה זו, והיא אף שוות ערך לקניין ההקדש. שיטת רבי אליעזר אינה תואמת את מגמת הגמרא בהעמדת דברי רב ושמואל. לשיטתו שנת היובל הינה מציאות המגלמת את המוחלטות שבקיום הבורא מול החברה האנושית. היא כמו יורדת לעולם משמים כדי להקים מלכות א-להים בתוך מלכות האדם. כללי היובל מבטלים למעשה את יסוד הקניין הפרטי, גם כאשר מדובר בשדות שרכש ההקדש.

מתוך כך הגמרא מחברת בין שיטת רבי שמעון להעמדתה את עמדת שמואל לאחר שאלת רב יוסף, כדי לתת ביטוי לעיקר מגמתה. מחד, היא מחזקת את קיומה של הזכות לקניין הפרטי גם בשנת היובל, ומאידך, מחזקת את עקרון המעמד המועדף של קניין ההקדש בזירת מסחר האדם.