מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
שוגגין ולא מזידין
לעיתים, אין למחות ברגילים לעבור עבירה מדרבנן או אף מהתורה, בנימוק: "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" (ביצה ל ע"א). דוגמא: אין מוחין ברגילים לאכול בערב יום כיפור בזמן תוספת יום כיפור. רש"י מסביר שההנחה היא שעוברי העבירה לא יחזרו בהם בשל הרגלם, למרות המחאה. המרדכי (ביצה פרק ד אות תרפט) כותב: "שהיו סבורים שהוא מותר. דכשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אבל אם הם שוגגים חייב להדריכם בדרך ישרה שמא ישמעו כיון שלא הורגלו מאבותיהם לכך. גם אם הם מזידים ועושים איסור חייב להוכיחם כדדרשינן: 'הוכח תוכיח' אפילו מאה פעמים". הרא"ש (ביצה ד, ב) מביא את דברי ספר העיטור הסובר, שהלכה זו אמורה רק ביחס לאיסור תורה שלא כתוב במפורש בפסוקים אלא נלמד מדרשת הפסוקים כמו תוספת יום כיפור, אך בדבר הכתוב במפורש בתורה, מוחין עד שיפרשו מהעבירה. הרב שמעון בן צמח (שו"ת תשב"ץ חלק ב סי' מז) כותב שבדבר שרק מעטים שוגגים בו, מצוה למחות.
הרב אברהם שמואל בנימין סופר (שו"ת כתב סופר, או"ח סימן נז), מדריך מתי יש לומר את הדין, ומתי עדיף שיהיו שוגגים: "אין בדברים כאלו לדיין ולמורה ומאריה דאתרא אלא מה שעיניו רואות, לפי המקום ולפי הזמן".
הרב שאול ישראלי ("החובה להשלטת התורה בישראל", עמוד הימיני, סי' י), דן עד היכן חובת נציגי היהדות הדתית בכנסת להיאבק על אופיה היהודי של המדינה. האם יכולים לוותר על דברים מסוימים כדי להשיג שיפורים בתחומים אחרים מבחינה דתית? הוא דן בגדרי מצות תוכחה, בחובה להפריש מאיסור, מתי ניתן לכפות על קיום מצוות, וכן (סעיף ד): "במה אמרו מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים?". מסקנתו היא: "חייבים להימנע מתוכחה כשמסתבר שעל ידי דיבורנו נחמיר מעשי העבירה של העבריינים, והוא בעבירה שהציבור דש בה, וברור לנו שדיבורנו לא יעזרו". המשפט המסיים של התשובה הוא: "אכן ראוי למשוך התועים בדרכי שלום ולהחזירם למוטב לתורה ומצוות".
