הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטוי: "תיקו"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
ערכין כה ע"ב
בעי ר' זירא: אשה מי מעמיד לה שדה? בעל מוקים לה שכן יורשה, או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק? תיקו."
1.
רבי זירא העלה בעיה לגבי אשה שהקדישה שדה אחוזה ובעלה גאל את השדה מההקדש, ומגיע היובל, האם השדה חוזרת לאשה או תצא לכהנים. הגמרא נשארה ב"תיקו" [ספק].
2.
רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ד הלכה כב:
האשה שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה מיד ההקדש והגיע היובל והיא תחת יד הבעל הרי הדבר ספק אם תחזור לאשה או תצא לכהנים, לפיכך קדמה האשה והחזיקה בה אחר היובל אין הכהנים יכולין להוציא מידה, וכן אם קדמו הכהנים והחזיקו בה אינה יכולה להוציא מידם.
הרמב"ם פוסק במקרה כזה שנשאר ספק - תיקו - וכתוצאה מכך הוא פוסק, מי שתופס את הקרקע – האשה או הכהנים – היא תישאר בחזקתו.
3.
השגת הראב"ד:
האשה שהקדישה שדה אחוזתה וכו' לפיכך קדמה האשה. א"א מסתברא שהאשה יותר מוחזקת מפני שיד הבעל כיד האשה בכל נכסיה ועדיפא נמי מידה וכיון שהשדה תחת יד הבעל הרי הוא זוכה לעצמו בה בשביל פירותיו.
הראב"ד מכריע שהשדה תחזור לאשה – למרות הספק, מפני שהשדה נמצאת בפועל בידי הבעל, ו"יד הבעל כיד האשה", כלומר, כאילו האשה מוחזקת בקרקע.
4.
רדב"ז הלכות ערכין וחרמין פרק ד הלכה כב:
האשה שהקדישה שדה וכו'. בעיא שם וסלקא בתיקו ופסק רבינו בכל תיקו דממונא
וקשיא ליה להראב"ד כיון שהבעל אוכל פירות והוא מוחזק בקרקע הוי כאילו החזיקה היא שהרי הבעל זוכה לעצמו בשביל פירותיו
וקשיא לי על דבריו ז"ל א"כ מאי מספקא להו ממה נפשך אינה יוצאה לכהנים אם בעל מעמיד שדה לאשה הרי אינה יוצאה ואם אין הבעל מעמיד שדה לאשתו הרי הוא מוחזק בה ואינה יוצאה לכהנים
אלא ע"כ אית לן למימר דמבעיא להו היכא דאין הבעל מוחזק וכגון דמית ובכה"ג איכא לאוקמי דברי רבינו ואין עליו השגה.
באופן עקרוני הרדב"ז מקבל את הכרעת הראב"ד, ולכן מעמיד את דברי הרמב"ם במקרה שהבעל עצמו לא מוחזק באופן פזיי בקרדע, כגון שהוא כבר מת.
5.
המשך דבריו:
אבל לבי אומר לי דאפילו היכא דהבעל מוחזק מפסקא להו דבשלמא אם היה מכוין להחזיק מכח אשתו ניחא דאין הבעל צריך הרשאה בנכסי אשתו אבל הכא אינו מכוין להחזיק בקרקע אלא לאכול פירות נכסי מלוג הוא מכוין הילכך אם קדמו הכהנים והחזיקו בה אין מוציאין מידם וכיוצא בזו אמרינן גבי נכסי הגר דקי"ל כל הקודם בהם זכה. כנ"ל ליישב דברי רבינו ואין בדברי בעל מגדל עוז תירוץ לקושית הראב"ד ז"ל:
הוא מסביר את הרמב"ם בפשיטות [וללא העמדת דין הרמב"ם כשדווקא הבעל כבר מת ואין הוא מוחזק בקרקע]. הוא טוען שהבעל מחזיק בקרקע כדי לאכול את פירותיה [כדין נכסי מילוג], והוא לא מחזיק את הקרקע עבור אשתו. לכן אם הכהנים קדמו והחזיקו - אין מוציאים מידם.
6.
כסף משנה הלכות ערכין וחרמין פרק ד הלכה כב:
האשה שהקדישה שדה אחוזתה וכו'. בפ"ו דערכין דף כ"ה:) בעי ר' זירא אשה מי מעמיד לה שדה בעל מוקים לה שכן יורשה או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק תיקו. ופירש"י אשה שהקדישה שדה מלוג וכו' עד כבמוחזק. ואיני יודע למה לא כתב רבינו שאם גאלה בנה דהויא נמי ספק ועוד שאין סגנון בבא זו שכתב רבינו כסגנון האי בעיא דר' זירא דבעיא הויא לענין מי יפדנה מיד הקדש שלא תצא לכהנים ביובל בעל או בן. ורבינו נקיט לה לענין אם גאלה הבעל אם יוצאת לכהנים. לפיכך נ"ל דרבינו גריס הכי בעי ר' זירא אשה בעל מעמיד שדה בידה שכן יורשה כבן או דלמא שאני בן שכן נוטל בראוי כבמוחזק וה"פ בעל מעמיד לה שדה ולא תצא לכהנים כדאשכחן בבן שאם גאלה אינה יוצאה לכהנים דמה זה יורשה אף זה יורשה או דילמא שאני בן שכן נוטל בראוי כבמוחזק דלפי זה אין הבעיא אלא היכא שגאלה הבעל אם מעכב שלא תצא לכהנים. ונראה שזו היתה גירסת הראב"ד שכתב א"א מסתברא שהאשה וכו' דמשמע שהספק הוא אם האשה מוחזקת בשדה על ידי הבעל וכמו שכתבתי לדעת רבינו ומ"מ תמה אני היאך פוסק הראב"ד הלכה מסברא מאחר שבגמ' עלתה בתיקו:
הוא מקשה על הראב"ד כיצד הוא מכריע מסברא את הספק בגמרא כשהיא הכריעה כ"תיקו".
6.1
לא ברור מה כן פוסק ה"כסף משנה". יתכן, שכוונתו שהשדה תישאר בכלל אצל הבעל כדין ספק רגיל, שלא מוציאים מהמוחזק. אבל לא ברור, הרי בודאי שהשדה "חוזרת", והשאל היא האם היא חוזרת לכהנים או שחוזרת לבעלים – האשה. [וראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קי-קיא]
6.2
על עצם שאלתו [לעיל סעיף 6] ניתן לומר, שהראב"ד סובר שרשאי פוסק להכריע בעיה שנפסק לגביה בגמרא כ"תיקו". וזה כמובן חידוש גדול, כי משמע משאר הפוסקים שהדבר אינו אפשרי אלא רק לדון בכללי ספקות וללא הכרעה ממקור כלשהו וקל וחומר שאין להכריע מכח סברא של הפוסק.
