היתר עיסקא
ערכין כב ע"א
"אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן (רש"י: שהיו מחוייבין לעובד כוכבים מעות ברבית)...
תנן: שום היתומים שלשים יום... פשיטא בבעל חוב ישראל, אי דקאכיל ריביתא מי שבקינן ליה?! ואלא דלא קאכיל ריביתא".
הצורך להזקק למכירת נכסי היתומים הוא כדי שלא יפסידו בחובם את הריבית.
והקשה השפת אמת: "ויש לעיין בהרוחה בהיתר דרך עיסקא", למה מסיקה הגמרא שלא מדובר בחוב לישראל, למה לא העמידו באופן של היתר עיסקא, הרי גם באופן זה צריך להזקק ליתומים שלא יפסידו ממון?
ותירץ השפת אמת:
"דאי שקיל ריוח בהיתר א"כ זמן הכרזה ג"כ לא נוכל להפסידו הריוח, כיון דשותף הוא ולא מלוה, ודוקא במלוה הצריכוהו חכמים להמתין זמן ל' יום, דהא לוה, וכל לוה אף בחיי לוה עצמן נותנין להן זמן ב"ד כשטוען שרוצה למכור וכדומה, אבל שותף א"צ להפסיד".
וקשה, הרי עיסקא חציה מלוה וחציה פיקדון. ולמה לא יכריזו עבור חצי המלוה? ואפילו עבור חצי הפיקדון – הרי אם אבד באופן שחייבים לשלם עליו, הרי שכבר נעשו בעלי חוב כשאר הלואה!
אבל לכשנדייק באופן העיסקא נראה שכלל לא קשה.
כי כל הרווח שתובע המפקיד הוא רק מחצי הפיקדון, ורק בזמן שבאמת נעשו רווחים מאותה השקעה. והריבית כביכול שמקבל המפקיד היא רק ממעות רווח העיסקא, בלא שיהיה קיים צורך למכור מנכסי היתומים עצמם. וגם אם אותן מעות כבר אינן ביד היתומים, הרי שהן הופכות להלואה שאסור לקבל עליה ריבית, ומעתה אין היתומים מפסידים כלום בהשהיית פריעתם.
