ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל
מסכת ערכין דף כ
מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"
דפֵּנו עוסק במי שחש תחושת ערך עצמי, אדם שיודע להעריך את עצמו היטב * מצד שני הוא מתייחס גם למי שאינם כאלו, ובשל כך יוצרים בעיות לא מועטות * דמיי עלי, ערך ידי עלי, רגלי עלי, ראשי עלי, כבדי עלי, ערכו עלי, ערך חציי עלי, חצי ערכי עלי, ערך צלחת זו עלי, ערך חילזון זה עלי * לא עלינו
נפצח בסידרת שאלות לחימום: אם עמד יהודי והכריז 'דמיי עלי', וטרם הספיקו לדון בעניינו ולהעריך כמה הבנאדם באמת שווה, עד שמרוב התלהבות חזר הישראלי הנ"ל ואמר זאת שוב, תוהה הגמרא האם יש לאמוד את שוויו בשני דיונים נפרדים, או שדי בדיון משותף לשתי ההצהרות. ואם נחליט שנדרשים שני דיונים משפטיים נפרדים, מה נאמר במקרה בו הכריז בפעם אחת 'דמיי עלי פעמיים'? אה??? דיון משפטי אחד או שניים? ומה יהיה הדין אם קפצה עליו פתאום ברחוב חבורה של עשרה תלמידי חכמים (אחד מהם, אגב, כהן), ובניגוד מוחלט לרצונו אמדה אותו מכף רגל ועד ראש ונַקְבה בסכום שנקבה? האם אומדן זה יכול להיחשב קביל גם עבור הערכת שוויו לצורך תשלום נדרו?
לפחות עם השאלה האחרונה מנסה הגמרא להתמודד, על-ידי המשנה המעציבה הבאה: מי שהתבטא בנוסח המקובל 'דמיי עלי', ואכן דמיו היו בראשו והוא מת בייסורים, היתומים אינם מחוייבים לשלם את מחיר הביטוי של אביהם הפזיז. זאת, איך לומר ברגישות, מפני שמתים אינם שווים מאומה. ואמנם, מרימה הגמרא להנחתה, אם אומדן בלתי-רצוני אכן נחשב כאומדן, מדוע לא יצטרכו היתומים להביא לפחות ארבעה זוזים? שהרי, גם ללא כל אומדן, ברור שכל יצור חי, וגם אביהם היה פעם אדם חי לגמרי, שווה לכל הפחות ארבעה זוזים! מיד דוחים את ניסיון ההוכחה, מפני שאין כמובן כל בסיס להשוואה בין מקרה בו אמדוהו, גם אם באופן גס-רוח וחסר התחשבות כזה שתואר לעיל, לבין מקרה בו לא נערך לבחור הנדיר והנודר כל אומדן רשמי, ורק הסטטיסטיקה מראה שעל יורשיו לשלם ארבעה זוזים. סדרת השאלות, אם כן, נסגרת ללא כל הכרעה.
משנה: מכמה היבטים, ערכים חמורים יותר מנדרים רגילים. למשל, מי שהעריך את עצמו בחייו, יורשיו (להם הוריש בעיקר חובות) ישלמו על כך ועוד איך לאחר מותו, בעוד אין צאצאי הנפטר-שהתחייב-בתשלום-דמיו מחוייבים בתשלום.
מי שהתחכם והתבטא בנוסח 'ערך ידי עלי' או 'ערך רגלי עלי', אמירתו חסרת כל ערך, כי התורה נקבה רק בערכו של אדם שלם. אך אם הבחור ממש התפייט, והתנסח 'ערך ראשי עלי' או 'ערך כבדי עלי', בזאת התחייב המשורר להביא את ערך כל-כולו (מפני שרוב האנשים אינם מסתדרים היטב בהעדר ראש או כבד, וממילא התכוונו בעצם לערך כל-כולם).
מי שהתחייב להביא חצי מערכו – אכן מחוייב להביא לאוצר המקדש מחצית מהערך הנקוב בתורה עבור אנשים מסוגו. אך לעומתו מי שהיה ממש יצירתי והתנסח באופן הלירי 'ערך חציי עלי', חִייב עצמו להביא את ערך כולו, מפני שאיזה חצי שלא יינטל ממנו, אם יינטל והוא יישאר רק מחצית ממה שהיה קודם – הוא כבר לא יישאר.
חוץ ממה שנאמר במשנה, כדאי לדעת שאפשר להתחייב בדמיהם של בעלי חיים, מזבובים ועד דינוזאורים, אך בשום אופן לא ניתן להעריכם. זה חסר משמעות.
הבדל נוסף בין ערכים לנדרים, אגב, הוא הדין שעני שדיבר יותר מכפי יכולתו הכלכלית והסתבך בחובות של מיליונים להקדש, אין מסתפקים בכך שישלם מה שיוכל וייפטר מהשאר. זאת, בניגוד לערכים בהם מסתפקים במה שביכולתו לשלם בפועל.
במשנה, כזכור, בוטלה כלאחר יד משמעותם של ביטויים כגון 'ערך ידי עלי'. ואולם האמורא רב גידל הרהיב עוז לחלוק על משנה מפורשת, ופסק שמי שהתבטא כך מחוייב למסור לאוצר המקדש את דמי ידו/רגלו שתחי'. זאת, על סמך התנא רבי מאיר, שבדומה לפרויד סבר שאין מצב שאדם אומר דברים סתם כך. אם מישהו בחר לחייב עצמו בעניין חסר משמעות כגון ערך ידו, טען, כנראה שברצונו להקיז מעט מכספיו הרבים לטובת אוצר המקדש, ועל כן נחייב אותו בעניין קביל דומה לזה, אם לא בערכים אז בנדרים.
זוכרים את ההוא במשנה שהתחייב בחצי ערכו (שדינו שהוא אכן מחוייב בכך)? יופי, מפני בגמרא מתפרסמת לראשונה ברייתא, שונה לגמרי מדין המשנה, שעל-פיה נודר כזה נענש במלקות, ובנוסף גם משלם ערך שלם. מיד תוהה הגמרא על כך: למה ללכת ישר לפיתרון של מכות? וחוץ מזה: במה חטא מי שהעריך את עצמו בחצי ממה שהוא באמת? אמר רב פפא: אין הכוונה שהוא לוקה ממש, אלא שמלקים אותו ממונית, בכך שמחייבים אותו בערך שלם (לא בערך, בדיוק). חיובו בתשלום מלא נובע לא מפני שאנו כועסים עליו חלילה, אלא מפני שמישהו עלול להתבלבל ולחשוב שגם מי שאומר 'ערך חציי עלי' מתחייב בחצי, וכאמור אין זה כך.
אגב, המתבטא "חצי ערך קומקום זה עלי", לדעת חכמים זהו גורנישט מיט גורנישט, ואילו לרבי מאיר (אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכו') – מתחייב בתשלום חצי דמי הקומקום. ובמחילה מכבודכם, נודרים יקרים, אנא הפנימו: אין ערך לחפצים. יש להם שווי.
