כל שתחלתו או סופו בפסלות - פסול
בבא בתרא קכח ע"א
"היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, פיקח ונתחרש, פיתח ונסתמא, שפוי ונשתטה - פסול; אבל היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו, פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה – כשר.
זה הכלל: כל שתחלתו או סופו בפסלות - פסול, תחלתו וסופו בכשרות – כשר".
ביאר הסמ"ע חושן משפט סימן לג ס"ק כא: "ילפינן לה (ערכין יח ע"א) מדכתיב (ויקרא ה, א) והוא עד או ראה או ידע גו', אם לא יגיד, שמע מינה דבעינן שיהא ראוי להעיד הן בשעת ראיה הן בשעת הגדה, אבל אנפסל בינתיים לא מצינו שקפיד קרא".
וזהו על פי הגמרא במסכת ערכין דף יז ע"ב: "דאמר קרא: (ויקרא ה') או ראה... אם לא יגיד, בראייה והגדה תלא רחמנא מילתא והא איכא".
הדין הראשון בברייתא עוסק בפסול קורבה. הדין השני עוסק בפסול חרש וכדומה.
מה הדין אם תחילתו בפסול של נוגע בדבר, או בפסול של בעל עבירה?
דבר זה תלוי במחלוקת ראשונים. והש"ך פסק כדעת רבינו ברוך שפסול. כך פסק בחושן משפט סימן לד ס"ק כח; בסימן לז ס"ק ד; ובסימן לז ס"ק לב (ודלא כש"ך חושן משפט סימן לד ס"ק לג).
לשיטה זו מבוארת סברת דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול. שכאשר עד כשר בזמן ראייתו את העדות מתכוין להעיד יחד עם פסול, הריהו נפסל מדין (שמות כג, א) אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס. שכיון שהעדות בנויה גם מהראיה וגם מהעדות, נחשב אותו עד כשר לתחילתו בפסול.
ומכאן גם מתבארים המקור והסברה לדברי שו"ת הרי"ף סימן קסז: "ומה שכתבו רבותינו ז"ל אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה כשידוע שהוא פסול ואם לא ידע עדותן נכונה".
שהרי אין הפסול של נמצא אחד מהם קרוב או פסול, אלא משום שהכשר ידע בפסולו של הפסול, ונתכוין להעיד עמו.
