מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

תפילין לאבל וזכר ליציאת מצרים

לדברי ר' יהושע, אין לאבל להניח תפילין ביום ראשון לאבלותו (מו"ק כא ע"א). אסמכתא לכך, מהאמור ליחזקאל הנביא: "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד, יז). התפילין נקראים פאר, ורק יחזקאל הנביא צווה להניח תפילין בשעת אבלו, ומכאן שהכל אסורים (מו"ק טו ע"א). לדברי רבנו אשר, (מועד קטן ג, ג): "אבל ביום מר מעולל באפר קרנו, ואין נכון שישים האבל תפילין שהוא פאר במקום אפר". הטור (או"ח סי' כה), מעיד על הרא"ש, שהיה מניח תפילין, ומברך ברכת "עוטר ישראל בתפארה", מאחר שהתפילין נקראים פאר.

אמנם, במקורות אחרים מצינו שרק תפילין של ראש נקראים פאר. שמים אפר מקלה בראש במקום התפילין כנאמר בישעיהו (סא, ג) "לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר" (תענית טז ע"א), ומכאן שאסור לאבל להניח רק תפילין של ראש. הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי, יו"ד סי' קצב), הוכיח שישנם הלכות שמקורם בפסוקים העוסקים בתפילין של ראש, ואנו מקישים מהם גם לשל יד, וגם אבל לא יניח כלל תפילין. אמנם הוא מתקשה מדברי הרמב"ם (הל' תעניות ה, יא) שכתב שמקצת החכמים אינם מניחים בט' באב תפילין של ראש, ובהגהות מימונית מנמק, שתפילין של ראש נקראים פאר.

אכן מעלה ייחודית יש לתפילין של ראש: " 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' (דברים כח, י), ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש" (ברכות ו ע"א). הסביר זאת, הרב צבי יהודה הכהן קוק, (אור לנתיבתי, עמ' פה):
" 'מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן' (ראש השנה ח ע"ב). ...העטרה בראש היא סימן החרות. ולכן עבד שלובש בפני רבו, או שרבו הלבישו יצא לחרות (גיטין מ ע"א), כי זהו גם כן ענין מצות התפילין: זכר ליציאת מצרים. ליציאתנו לחרות מעבדות מצרים הרוחנית והחומרית, שהיא אחת ומיוחדת ומתיחדת בנו, שזהו מפורש בפרשיות תפילין".