הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
כללי הכרעה: רב; שמואל ורבי יוחנן - הלכה כמי
[תנאים ואמוראים: כללי הכרעה ]
ערכין טז ע"ב
עד היכן תוכחה?
רב אמר: עד הכאה,
ושמואל אמר: עד קללה,
ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה.
כתנאי,
רבי אליעזר אומר: עד הכאה,
רבי יהושע אומר: עד קללה,
בן עזאי אומר: עד נזיפה.
אמר רב נחמן בר יצחק, ושלשתן מקרא אחד דרשו: +שמואל א' כ'+ ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות, וכתיב: +שמואל א' כ'+ ויטל שאול את החנית עליו להכותו. למאן דאמר עד הכאה, דכתיב: להכותו; ולמאן דאמר עד קללה, דכתיב: +שמואל א' כ'+ לבשתך ולבושת ערות אמך; ולמאן דאמר עד נזיפה, דכתיב: ויחר אף שאול. ולמ"ד נזיפה, הכתיב הכאה וקללה! שאני התם, דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד, מסר נפשיה טפי."
1.
הגמרא מציינת שהמחלוקת בין 3 האמוראים זהה לגמרי למחלוקת בין 3 התנאים, ומשמע שהמחלוקת בין האמוראים איננה מסברת עצמם [שאם כן הגמרא היתה מקשה: "לימא כתנאי" – לפי מי שטוען – מהר"י קארו בכללי הגמרא שלו - שכל "לימא דתנאי" הוא קושיה...], אלא מחלוקתם היא כמי לפסוק. זאת אומרת ש"רב" פסק כרבי אליעזר, וכן כולם.
2.
רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ז:
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה * מצוה להחזירו למוטב ג ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ד ושלישית,
וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו ה החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם.
הרמב"ם פסק כ"רב".
3.
הגהות מיימוניות הלכות דעות פרק ו הלכה ז:
[ה] כרב ודלא כשמואל דאמר עד שיקללנו ודלא כר' יוחנן דאמר עד כדי נזיפה. אבל בעל ספר המצות כתב לא נתברר טעמא ופסק כר' יוחנן וכן רא"מ דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ"ש לגבי שמואל באיסורי.
אמנם בתנחומא פרשת תזריע משמע כדברי רבינו המחבר דאמר אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו וכו' עד אעפ"כ היה להם להתבזות על קידוש שמך ולקבל על עצמן הכאות מישראל כשם שהיו הנביאים סובלין שהרי ירמיה וישעיה כמה צרות סבלו מישראל כדכתיב גוי נתתי למכים מיד חזר הקב"ה ואמר למלאכי חבלה זקן בחור ובתולה טף ונשים. ע"כ במדרש
הוא לא מתייחס כלל למחלוקת התנאים והוא דן בהכרעה במחלוקת האמוראים בלבד.
3.1
הוא מביא בשם הסמ"ג שיש לפסוק – בניגוד לרמב"ם - כרבי יוחנן, מפני שהכלל הוא, ש"רב" ורבי יוחנן – הלכה כרבי יוחנן, וכלפי שמואל – הלכה כרב, ולכן למסקנה – הלכה כרבי יוחנן גם נגד שמואל.
3.2
מעניין שהוא לא אומר בפשטות שהלכה כרבי יוחנן נגד רב ושמואל יחד גם בדיני ממונות [ולא רק באיסורים – כמשתמע מדבריו].
4.
והוא מוסיף שיתכן שהרמב"ם פוסק כרב על סמך האסמכתא ממדרש "תנחומא". כלומר, הרמב"ם "רק" מכריע במחלוקת האמוראים על פי המודגש [כפסק] במדרש.
5.
ואולי אפשר להסביר את הרמב"ם שהוא סובר שבאמת אין הלכה כרבי יוחנן כנגד רב ושמואל יחד [אלא הלכה כמותו רק נגד כל אחד מהם בנפרד, ולא כששניהם חולקים עליו – למרות שגם הם – רב ושמואל - חלוקים ביניהם], מפני שהלכה כרבים מול יחיד. וממילא נשאר לפסוק כ"רב" נגד שמואל מפני שמדובר באיסורים.
6.
כסף משנה הלכות דעות פרק ו הלכה ז:
הרואה חבירו שחטא וכו' עד ויאמר לו איני שומע. ברייתא פ"ג דערכין (דף י"ז) וכתבה הרי"ף סוף אלו מציאות ונחלקו שם עד היכן חייב להוכיחו רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ור' יוחנן אמר עד נזיפה. וסמ"ג תמה על רבינו שפסק כרב במקום ר' יוחנן.
ואפשר לדחוק ולומר שטעם רבינו משום דאיתא התם בגמרא כתנאי ר' אליעזר אומר עד הכאה ר' יהושע אומר עד קללה ובן עזאי אומר עד נזיפה.
ופסק רבינו כר' אליעזר משום דפשיטא דאין הלכה כבן עזאי לגבי ר' אליעזר ור' יהושע
וא"כ דל מהכא ר' יוחנן דקאי כוותיה והלכה כרב לגבי שמואל באיסורי והאי מילתא איסורא הוא
ואפילו תימא דהו"ל למפסק כר' יוחנן מנקט לחומרא עדיף בכל מידי דספיקא וצריך להוכיחו עד שיכנו:
הוא מקשר בין מחלוקת האמוראים למחלוקת התנאים.
6.1
הרמב"ם פוסק כרבי אליעזר [וממילא כ"רב" – שהוא זה שפסק כרבי אליעזר].
6.2
הוא מסביר שאין לפסוק כבן עזאי נגד רבי אליעזר ורבי יהושע [כנראה שהוא מתכוון גם בגלל שרבי אליעזר היה רבם וגם מפני שהוא יחיד נגד רבים], וממילא, גם אין הלכה כרבי יוחנן [שהרי רבי יוחנן פסק כבן עזאי]. ובמחלוקת בין רב לשמואל – הלכה כרב [באיסורים].
7.
הוא מביא גם הסבר אחר לפסיקת הרמב"ם [כי אולי כן צריכים לפסוק כרבי יוחנן]: שיטת רב היא "לחומרא", זאת אומרת: צריך להוכיח יותר פעמים עד שהמוכח יכה את המוכיח.
8.
הערות לגבי ההסבר הראשון של ה"כסף משנה":
8.1
הרי האמוראים רשאים לקבוע הלכה במחלוקת תנאים גם בניגוד לכללי הפסיקה בין התנאים. ובסוגייתנו ברור, שלא מדובר במחלוקות שבמקרה "דומות" [זו של האמוראים וזו של התנאים], אלא מדובר בפסיקה שכל אחד מהאמוראים פסק כתנא אחר, ומדוע יש לפסוק לפי התנאים? אלא אם כן נאמר שכללי הפסיקה בין האמוראים חלים רק כאשר הם חלוקים בסברות של עצמם ולא כאשר הם פוסקים כאחד התנאים [כי יתכן שהפסיקה של האמורא כאחד התנאים לא נובעת מהסכמה לסברת התנא, אלא משום שהיתה בידו איזו מסורת או כלל פסיקתי לא ידוע]
8.2
כמו שאין הלכה כבן עזאי נגד רבי אליעזר יש להשתמש בכלל שהלכה כרבי יהושע נגד רבי אליעזר, לפי דברי הרשב"ם מסכת בבא בתרא דף קלג עמוד ב:
"...הלכך כל כללות שבגמרא כגון
כרשב"ג במשנתנו
ר"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע
ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה ....
ולפי זה ההלכה היתה צריכה להיות כשמואל דווקא [שהוא סובר כרבי יהושע.] ובכלל, הכלל הוא שאין הלכה כרבי אליעזר מפני שהוא "שמותי" [מבית שמאי]. וחוזרת השאלה מדוע ההלכה לא תהיה כבן עזאי וכרבי יוחנן?
9.
לחם משנה הלכות דעות פרק ו הלכה ז:
וכן תמיד כו'. פסק כרב והא דלא פסק כרבי יוחנן אע"ג דהלכתא כוותיה לגבי דרב משום דלא דייק קרא כוותיה דבגמרא (דף י"ז) מקשינן ליה ולמאן דאמר נזיפה הא כתיב הכאה וקללה כו' ואף על גב דשני ליה מ"מ לא דייק שפיר קרא כוותיה דרבי יוחנן ונשארו רב ושמואל והלכתא כרב לגבי שמואל. אבל מה שכתב הרב בית יוסף משום דרבי יוחנן אתי כבן עזאי ואין הלכה כמותו לגבי ר' אליעזר ורבי יהושע אין זה טעם נכון דאם כן לא הוי ליה למפסק כרב דאתי כרבי אליעזר דשמותי הוא ולית הלכתא כוותיה לגבי רבי יהושע:
הוא מסביר שממהלך הסוגיה משמע שיש קושיה על רבי יוחנן והתרוץ דחוק, "לא דייק שפיר קרא כוותיה", ואולי מהלך זה נקרא "סוגיא כוותיה" [ולא כ"מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"] - כרב ושמואל ולא כרבי יוחנן. וממילא, במחלוקת בין רב לשמואל – הלכה כרב. והא שואל על ה"כסף משנה" כהערתנו השניה לעיל.
9.1
וראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים",עמוד רלח, ובהערות.
10.
וראה ב"בית אהרן", כרך א, אגדה, עמוד רמ, שמכיון שיש סיוע לרב מהזוהר לכן הרמב"ם פסק כרב.
11.
וב"דברי סופרים", מאריך בכרך ג, סימן קפ, עמוד יז ואילך בכללי ההכרעה בין "רב" ל"רבי יוחנן". וקצת קשה לי עליו שלא ניתח את ההבדלים בין פרשני הרמב"ם – כפי שהבאנו לעיל.
