ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל
מסכת ערכין דף יג
מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"
על הכשל שיצרה כאן תקופת הכיבוש וההתנחלות (אי אפשר למנות יובלות) * והאם גויים ראויים להערכתנו? (כן, אבל אסור להגיד להם כמה הם יפים) * כמה טלאים צריכים לעמוד בכוננות בכל עת בלשכה? (6) וכמה חצוצרות? (עד 120) * וגם מצילתיים, גם מצילתיים
17 יובלות מנו ישראל מעת כניסתם לארץ בימי יהושע, ועד שגלו ממנה בבלה בשלהי הבית הראשון. 17 יובלות זה אומר 850 שנים, ואם כן החורבן הראשון אמור היה להתרחש ממש בשנת היובל. דא עקא שיחזקאל המתנבא בעת היובל (בפרק מ'), כותב שהיה זה "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר". הא כיצד? כיצד וחצי, משום שמניית היובלות החלה רק לאחר שבע שנות כיבוש ושבע שנים נוספות של חלוקת הנחלות בארץ. עובדת התמשכות הכיבוש על פני שבע שנים נלמדת מכך שכלב בן יפונה, שהיה בן ארבעים בשנה השניה ליציאת מצרים, הוא על פי עדותו בן 85 בעת חלוקת הארץ. אם כן, בזמן חציית הירדן הוא היה אמור להיות בן 78 בלבד, מה שמותיר עוד שבע שנים לשלל מבצעי הכיבוש המזהירים של הימים ההם.
ומניין שגם החלוקה התפרסה על פני שבע שנים? מפני שאם היו שבע שנות כיבוש, מסתמא היו גם שבע שנות חלוקה. אפשר אמנם קצת לפקפק בהיגיון שבכך, מפני שבזמננו, לשם השוואה, היו רק מעט שנות כיבוש, וכבר שנים רבות עברנו לשלב חלוקת הארץ. מסתבר שאז הדברים התנהלו בצורה שונה מעט.
משנה: וזו צריכה להיות הכוננות הקבועה במקדש – לא פחות משישה טלאים מבוקרים ומסורקים בלישכה, על מנת שאם לפתע ייפלו עלינו במפתיע שני ימים טובים של ראש השנה הצמודים לשבת, יהיו לנו די קרבנות תמיד לכל שלושת ימי הקודש הרצופים. לעומת זאת, אין מספר מרבי לכמות הטלאים. מותר להפציץ את הלשכה בטלאים מבוקרים עד בלי די. בנוסף, תמיד צריכים לעמוד בהכן גם שתי חצוצרות, תשעה כינורות וצילצל [מצילתיים] אחד ויחיד.
מקשה הגמרא: לראש השנה ולשבת דרושים הרבה יותר מששה טלאים, מפני שמלבד התמידים דרושים גם קרבנות מוסף. כתשובה מבהירים מיד שהעניין עם ראש השנה ושבת הובא כקוריוז בלבד וכדוגמה מעוררת השראה. ואכן, גם בסתם יום של חול חייבים להתייצב בלשכה שישה טלאים תמימים למראה. בנוסף, כל אחד מהם צריך לעמוד בהכן כבר ארבעה ימים קודם שחיטתו.
ומהו מספר החצוצרות המירבי שמותר להציב בכוננות במקדש? עד 120. תודה תודה, וכן לכם. ומדוע אין להביא למקדש יותר מצילצל אחד? מכיוון שבעת העלאת ארון הברית לעיר הבירה כך זה היה: "ואסף במצילתיים משמיע" (דהי"א טז5). אסף בלבד. תוהה הגמרא: והרי המצלתיים, כשמם, שניים הם! ומשיבים: אין ספק, אך מכיוון שאינם עושים מלאכתם אלא בשיתוף פעולה הדדי (הקשתם זה בזה), ובשל העובדה שאדם אחד מבצע את ה'גונג' בשניהם, הם נחשבים ככלי אחד.
משנה: המספר המזערי של לוויים המזמר על הדוכן במקדש הוא 12, אך מותר להוסיף עליהם לוויים ללא כל הגבלה. לוי צעיר שטרם מלאו לו עשרים אינו רשאי לעבוד בשאר עבודות הלוויים היוקרתיות, כדוגמת טיאטוא בית הבחירה או הגפת השערים. מותר לו רק לשיר בפיו, אפילו לא לנגן בנבל או בכינור, וזאת בגלל שקולו הגבוה יגדיל את מנעד הצלילים במקהלה הגברית (אם כי יש כאלה שהיה עדיף לשלוח לטאטא את העזרה).
לדברי רבי אליעזר בן יעקב, אין הלוויונים הפצפונים והמתוקים נמנים במכסת ה-12 הדרושה להיות נוכחת על הדוכן. בנוסף, הם כלל אינם עולים לדוכן, אלא ניצבים על הארץ, ראשיהם בגובה רגלי הלוויים, והם אף מכונים בשם 'צוערים'.
[גילוי נאות: הכותב הינו בן לוי].
'למה דווקא 12 לוויים?', תוהה הגמרא, ומשיבה שאם מחברים תשעה כינורות, שני נבלים וצלצל אחד זה יוצא בדיוק 12. תבדקו. חוץ מזה, כבר נאמר במפורש במשמרות הלוויים הנמנות בדברי הימים שבכל אחת מהן יש, כאמור, 12 לוויים. הצוערים, אגב, מכונים גם 'סועדי הלוויים'. על כל פנים, במשנה הם כונו 'צוערים' מכיוון שקולם הצווחני הדק להפליא גרם למבוגרים צער. אולי זה היה בגלל איכות קולם הנמוכה משהו, אך רש"י מפרש שהיתה זו דווקא איכותו הגבוהה שציערה את המבוגרים, שקול הבס שלהם לא הצליח לעמוד במנעד הבלתי אפשרי של הצעירים.
משנה: בין אם התחייבתי לתת לכהן את שווי ערכו של מלך היופי של ישראל, ובין אם בחרתי, לחילופין, את היצור המכוער ביותר שאפשר להעלות על הדעת אשר בשם ישראל יכונה, ערך שניהם הוא חמישים שקלים בדיוק. כך הגדירה התורה. לעומת זאת אם התחייבתי להביא את שוויים ("דמיו עלי"), במקרה כזה היפיוף בוודאי שווה יותר מאשר הישראלי המכוער.
משהו במשנה מקפיץ את הגמרא: האם רק יהודים אפשר להעריך? מדוע הגמרא מדירה גויים ממסכת ערכית זו? האם לא יימצא בעולם כולו גוי ראוי להערכה? והרי זה סותר את דעת רבי מאיר שסבר שגויים עריכים לכל דבר ועניין! ומשיבים: המשנה איננה חלוקה חלילה על דעת רבי מאיר, אלא רק ביקשה להימנע מהצורך לומר על גויים שהם נאים, כי באופן כללי היהדות אוסרת לפרגן להם עד כדי כך. פשוט לא נאים.
