הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "סתם משנה"; "סתם ברייתא"; "מיתיבי"; "ורמינהו"; "תנא קמא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
ערכין ז ע"א
מתני'. הגוסס והיוצא ליהרג - לא נידר ולא נערך; ר' חנינא בן עקביא אומר: נערך, מפני שדמיו קצובין; רבי יוסי אומר: נודר ומעריך ומקדיש, ואם הזיק - חייב.
...
רבי יוסי אומר: נודר ומעריך כו'. ותנא קמא מי קאמר דלא? אלא, בנודר ומעריך ומקדיש כ"ע לא פליגי,
כי פליגי - באם הזיק, תנא קמא סבר: אם הזיק - אינו חייב בתשלומין, ורבי יוסי סבר: אם הזיק - חייב בתשלומין. במאי קמיפלגי? אמר רב יוסף: במלוה על פה גובה מן היורשין קמיפלגי, תנא קמא סבר: מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, ורבי יוסי סבר: מלוה על פה גובה מן היורשין.
רבא אמר: דכ"ע מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, והכא במלוה כתובה בתורה קמיפלגי, תנא קמא סבר: מלוה כתובה בתורה - לאו ככתובה בשטר דמיא, ורבי יוסי סבר: ככתובה בשטר דמיא.
ואיכא דמתני לה אהא: היוצא ליהרג, הוא שחבל באחרים - חייב, אחרים שחבלו בו - פטורין; רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף הוא אם חבל באחרים פטור, שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין;
מכלל דתנא קמא סבר: ניתן לחזרת עמידת ב"ד? א"ר יוסף: במלוה על פה גובה מן היורשין קמיפלגי, תנא קמא סבר: מלוה על פה גובה מן היורשין, ור"ש בן אלעזר סבר: אינו גובה מן היורשין. רבה אמר: דכ"ע מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, והכא במלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר קמיפלגי, תנא קמא סבר: ככתובה בשטר דמיא, ור' שמעון בן אלעזר סבר: לאו ככתובה בשטר דמיא.
מיתיבי: החופר בור ברשות הרבים, ונפל עליו שור והרגו - פטור; ולא עוד, אלא שאם מת השור - יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו!
א"ר אילא אמר רב: כשעמד בדין. והא הרגו קתני!
אמר רב אדא בר אהבה: כשעשאו טריפה.
והאמר רב נחמן, תני חגא: מת וקברו!
והילכתא, דייתבי דייני אפומא דבירא."
1.
ה"מיתיבי" מהברייתא מובא כקושיה על רבה בלשון הראשון שמסביר שלדעת תנא קמא במשנתנו "מלוה על פה" אינה נגבית מן היורשים, ומהברייתא מוכח שגובים מהיורשים.
2.
קושיה זו דורשת הסבר "טכני". הרי הקושיה היא על "תנא קמא" במשנתנו, אם כן כיצד זה נקרא "מיתיבי", קושי מעין זה יכול להיקרא [לכל היותר] "ורמינהו".
2.1
ועוד, בפשטות, ה"מיתיבי" צריך להיות "הפוך": מהמשנה על הברייתא!
3.
הליכות עולם שער שני פרק א:
א. כל מתיבי ורמינהי ומתקיף והוי לשון קושיא הם אלא שהם מתחלפים בענין.
שלשון תיובתא שייך כשהמקשה משיב על האמורא מכח משנה או ברייתא כי האמורא אין לו כח לחלוק על התנא. ומצינו לשון תיובתא על התנא מן הפסוק, במסכת ע"ז פרק אין מעמידין במחלוקת ר' אליעזר ורבנן מתיבי ויאמר משה גם אתה תתן בידינו וגו'. וכן בהרבה מקומות אחרים תמצא כלשון הזה.
ולשון רמיא כשמקשה ומשליך משניות וברייתות הסותרות זו לזו, וכן שייך האי לישנא כשמקשה פסוקים זה על זה רמו קראי אהדדי בהרבה מקומות.
ולשון אתקפתא שייך כשמקשה ומשיב האמורא את חבירו מכח פלפול וסברא בעלמא ולא מכח משנה וברייתא.
...
ומצינו מתקיף שאינו מקשה לשום אדם אלא לעצמו שהוא תמה בעצמו על דבר משנה ויודע שהוא אמת אלא שמתמה לדעת טעמו,
היוצא מדבריו שסתירות בין משניות וברייתות מובאות בלשון "רמיא" [כולל נטיות] ומדוע בסוגייתנו אין הדבר כך?
4.
אלא - כפי שרש"י אומר - שהקושיה היא על רבה שהסביר את המשנה באופן שיש סתירה לברייתא [ולפי תוס' הקושיה היא גם על רב יוסף] – ראה ב"מתיבתא", הערה ג, וב"ילקוט ביאורים", עמוד צז.
5.
ויש להסביר: אין מקשים מאמורא על אמורא, אלא, מותר לאמורא לחלוק על אמורא אחר [אם הוא איננו רבו המובהק – ובחייו]. כמו כן אין להקשות מתנא מסויים על תנא אחר. הקושי [בלשן "רמיא"] הוא כאשר יש סתירה בין שני "סתם משנה" [או "סתם ברייתא"?] או בסתירה בין תנא מסויים לדברי עצמו במקום אחר. וכמובן שיש להקשות ["מיתיבי"] מדברי תנא [או תנא מסויים, או "סתם משנה", או "סתם ברייתא"] על אמורא מסויים או על מימרא של "סתמא דגמרא".
6.
ולכן נשאלת השאלה בסוגייתנו, מדוע ה"מיתיבי" על רבה או על רב יוסף? הרי לתנאים מותר לחלוק ביניהם. ולכן רש"י מעיר הערה חשובה:
7.
רש"י מסכת ערכין דף ז עמוד א:
חייבין לשלם - אלמא מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וקשיא למאן דאוקי פלוגתייהו דרבי יוסי ות"ק דמתני' באם הזיק דאם כן קשיא סתמא אסתמא
ואיכא דמותיב הך תיובתא לרבי שמעון בן אלעזר אבל פליאה בעיני היאך יכול להקשות הא רבי שמעון תנא הוא ופליג.
הסבר: מהברייתא משמע ש"מלוה הכתובה התורה ככתובה בשוטר", ולפי רבה יוצא, ש"תנא קמא" במשנה [שחולק על רבי יוסי] סובר להיפך: "מלוה הכתובה בתורה אינה ככתובה בשטר דמיא". יוצא ש"סתם ברייתא" חולקת על "סתם משנה" [וזוהי קושית הגמרא של "מיתיבי"]. מדברי רש"י מוכח שהוא מגדיר את "תנא קמא" כ"סתם משנה" !
7.1
ונעיר: בתוספתא [פרק א, משנה ב] מובא במפורש ש"תנא קמא" הוא "רבי מאיר" ["...והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך דברי רבי מאיר, רבי חנינא..."], ולא מתאים לדברי רש"י.
7.2
ועוד קשה: לפי התוספתא, מה הקושי ["מיתיבי"] אם "סתם ברייתא" חולקת על רבי מאיר?
7.3
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד צז, שדן בזה ואומר שבזה שהמשנה סתמה כ"רבי מאיר" [כפי שמופיע בתוספתא] הרי שכך רבי יהודה הנשיא מתכוון לפסוק וממילא זו הלכה וסותרת ל"סתם ברייתא".
ושם [בעמודה הראשונה] מקשה: "לא מצינו שמקשים מסתם ברייתא על סתם משנה".
8.
[וראה ב"ילקוט ביאורים" שמביא מ"יד מלאכי" [בסימן תקפא], שיש מחלוקת פרשנים [בעלי הכללים] אם כאשר התנא סותם כרבי מאיר [כמו במשנתנו] הרי שהלכה כמותו אפילו אם בעל המחלוקת הוא רבי יהודה שהכלל הוא שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר [וכנראה שהוא מתכוון גם אם מדובר ברבי יוסי, שהרי הכלל הגורף הוא, שהלכה כרבי יוסי נגד חברו.]
9.
סדר תנאים ואמוראים חלק ב:
יא. כל סתם משנה הלכה, מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם, סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם, סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם, מחלוקת במשנה וסתם בברייתא אין הלכה כסתם
הלכך כל מקום שחולקין שני חכמים בתוספתא בספרא ובספרי וסתם במתניתין כחד מנייהו הלכה כמאן דסתם מתניתין כוותיה.
וכל מילתא דפליגי בה במתניתין וסתמא בברייתא לית הלכתא כאותה ברייתא.
דבריו מבוססים על הגמרא ביבמות דף מב עמוד ב, ומוכח מדבריו שאין לברייתא מעמד של "סתם משנה".
ולפי כל הנ"ל נראה שדברי רש"י קשים, וממילא גם קושיית הגמרא לא מובנת.
10.
אלא נראה לומר: עצם העובדה שרבי יהודה הנשיא השמיט במשנה את שמו של רבי מאיר [כפי שמובא בתוספתא, ו"סתם תוספתא" הוא רבי נחמיה – תלמידו של רבי יהודה] סימן שכך פוסק רבי יהודה הנשיא.
10.1
וכן צריך לומר שיש ברייתות "חשובות" שבעיקרון גם הן נוסחו על ידי רבי יהודה הנשיא אולם נכתבו על ידי תלמידיו רבי חייא ורבי הושעיא.
11.
ואולי אפשר להסביר באופן שונה, מכיון שמשנתנו [מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי] מופיעה גם בתוספתא, הרי שגדרה הוא כ"ברייתא", ו"סתם ברייתא" אחת סותרת ל"סתם ברייתא" אחרת. ובאמת היה ראוי לנסח בלשון "רמיא", אלא בגלל שהקושי הוא על אמורא [רבה או גם על רב יוסף – לעיל] שהסביר את הברייתא - לכן הקושי מוגדר כ"מיתיבי".
12.
ואולי בגלל הקשיים הנ"ל רש"י מביא הסבר נוסף [שאותו הוא דוחה]: "ואיכא דמותיב הך תיובתא לרבי שמעון בן אלעזר אבל פליאה בעיני היאך יכול להקשות הא רבי שמעון תנא הוא ופליג"
בפירוש זה הוא אומר שהברייתא סותרת את דעת רבי שמעון בן אלעזר בברייתא שהובאה בעמוד הקודם [דף ו עמוד ב], ורש"י דוחה פירוש זה מפני שאין להקשות כך, מכיון שתנא יכול לחלוק על תנא אחר [ואין כאן קושיה מ"סתם" על "סתם"].
