מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
בין המצרים במדבר סיני
פרק שמיני עוסק בדין ערל- ישראל או כהן שלא נימול. בהקשר זה נזכר: "כי מולים היו כל העם היוצאים ממצרים, וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו" (יהושע ה, ה). אותם שנולדו במדבר היו ערלים!. שואלת הגמ': "ובמדבר מאי טעמא לא מהול"? שתי תשובות: האחת, בשל חולשת הדרך. השניה, מפני שלא נשבה להם רוח צפונית, שהיא רוח מבריאה, "משום דנזופים הוו" (יבמות עב ע"א). רש"י מסביר שהם ננזפו בשל חטא העגל, שהתרחש בי"ז בתמוז בשנה הראשונה לצאתם ממצרים, ובו ביום משה שבר את הלוחות (משנה תענית ד, ו). תוס' (ד"ה נזופין), חולק על רש"י בסיבת היות ישראל ניזופין: "אמר רבינו יצחק, ממעשה מרגלים. ולא כמו שפירש בקונטרס ממעשה העגל, שהרי מחל להם הקב"ה ואמר להם סלחתי, שאחר כך נעשה משכן והשרה שכינתו ביניהם". חטא המרגלים היה בט' באב בשנה השניה לצאתם ממצרים, ואז נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. יוצאי מצרים הנימולים עשו פסח כל השנים במדבר, אבל עם ישראל כולו, "לא עשו [פסח] כתקנן אלא אחד" - בשנה השניה בלבד (רבנו יצחק בתוס' ד"ה משום).
בין המצרים הראשון, הוא בהפרש של שנה. מי"ז בתמוז בשנה הראשונה, בו חטאו בעגל וכפרו בה', לבין ט' באב בשנה השניה ביום בו חזרו המרגלים, ומאסו בארץ חמדה. שני החטאים הם פגם מהותי בהבנה מהו ייעודו של עם ישראל: ציבור שמונהג ע"י הקב"ה בארץ ישראל. משהו בייעוד הציבורי - לאומי של עם ישראל נפגע, ולכן יצר הקב"ה מצב שלא יוכלו למול, כדי שלא יוכלו להקריב קרבן פסח שמהותו היא מעבר מיחידים לציבור. קרבן פסח זמנו קבוע כקרבן ציבור בי"ד בניסן, והכל מצווים להקריבו כמו קרבן יחיד, ולא רק הכהן בשם כל ישראל כמו קרבן ציבור אחר. לאחר חטאי דור המדבר, לא ניתן היה לחדש מעמד זה בכל שנה. רק משתם כל אותו דור, אפשר היה לשחזר את אותה התחדשות שנתית במהדורה ארץ ישראלית בימי יהושע.
