מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
הקרבה במזבח לאחר החורבן
"ממזרין ונתינין אסורין ואיסורן איסור עולם, אחד זכרים ואחד נקבות". הנתינים אילו הגבעונים שהתגיירו בימי יהושע, והם נקראים נתינים כאמור בפסוק: "ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' " (יהושע ט, כז). הגמ' דנה מי גזר שלא להתחתן איתם. יהושע בן נון, ורק לזמן המשכן או המקדש, או שדוד המלך גזר עליהם לדורות עולם, בעקבות דרישתם האכזרית להרוג מצאצאי שאול המלך, כנקמה על קיפוח פרנסתם ע"י שאול כשהחריב את נב עיר הכהנים.
הגמרא מספרת שבימי רבי יהודה הנשיא, היו שרצו להתיר לנתינים לבא בקהל. "אמר להם רבי: חלקנו נתיר, חלק מזבח מי יתיר?" עם ישראל יכול לוותר על הנתינים כחוטבי עצים ושואבי מים לעדה, אך לא על כך שהם עושים זאת גם "למזבח ה'"?. זאת על אף שבימי רבי, שחי לאחר החורבן, המזבח לא קיים (רש"י). לדברי ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן: "חלק עדה לעולם אסור. חלק מזבח, בזמן שבית המקדש קיים - אסור, אין בית המקדש קיים – שרי". את חלק העדה באמת צריך להתיר, אך את חלק המזבח בזמן שהמקדש חרב אין צורך להתיר, הוא מותר מאליו.
מה נקודת המחלוקת בין רבי לר' חייא? הרב יעקב בצלאל ז'ולטי ("תקנת תשעה באב", משנת יעבץ, או"ח סי' מו), מחדש שרבי חשש לחלקו של המזבח בשל ההלכה "שמקריבין אף על פי שאין בית" (מגילה י ע"א). לפיו, זה לא רק היתר להקריב, אלא "חיוב ומצוה להקריב אע"פ שאין בית, והרי זה כאילו בית המקדש קיים", משום שעיקר המקדש הוא המקום אשר יבחר, ולא המבנה של הבית. לדבריו, זו גם הסיבה שרבי רצה לעקור את ט' באב (מגילה ה ע"ב) משום שניתן לבנות מזבח, וחובה להקריב אע"פ שאין בית, "ונמצא שהרי זה כלא נחרב הבית". ואילו ר' חייא בר אבא סובר שמקריבין אע"פ שאין בית זו הוראת רשות להקריב לא חובה, ולכן אין צורך להתיר את חלקו של המזבח לאחר החורבן.
