טעות, בכמה?
בכורות ס ע"ב
"הואיל והוא קדוש וטעותו מתקדשת, מה הוא - אינו מקודש אלא בסמוך, אף טעותו - אינה מתקדשת אלא בסמוך".
פירש רש"י: "שאין לך סמוך בו יותר מגופו".
העניין מזכיר מעשה ברב שלמה זלמן אויירבך. ברוב ענוותנותו הוא היה רגיל לקראת לעצמו עצמו בפשטות "אויירבך", כך היה מכנה את עצמו כשהיה מדבר בטלפון.
פעם שאל אותו אדם: אויירבך? האם אתה קרוב משפחה של הרב המפורסם רבי שלמה זלמן אויירבך?
– כן. ענה הרב בפשטות.
לאחר מכן סיפר למקורביו: סמכתי על דברי הגמרא שבכמה מקומות ש"אדם קרוב אצל עצמו"...
אמנם עצם העניין צריך ביאור,
הכיצד ניתן ללמוד שאם הוא עצמו מתקדש – שטעותו תהיה מקודשת רק בסמוך. מניין להשוות באופן מוחלט כל כך בין הוא עצמו, לבין הסמוך אליו ממש, בלבד. למה שלא יהיו כל ג' הסמוכים למשל בכלל 'סמוך'? או איפכא – למה לא נלמד כך: 'הוא - אינו מקודש אלא הוא עצמו, אף טעותו - אינה מתקדשת כלל כשאינה הוא עצמו'?
אלא שקיים טעם ללימוד באופן זה דוקא.
אדם אכן עשוי לטעות, כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא (דברי הימים ב' ו, לו). יחטא פירושו – 'יפספס'. אולם טעות כפולה נחשבת כבר לפשיעה. ואם כבר טעה, עליו לעמוד היטב על המשמר שלא יטעה שוב. מועד ב' ניתן רק פעם אחת.
וככתוב בספר במדבר ט, י – יא:
אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
אבל פסח שלישי, לא שמענו.
וכך מפורש במסכת ביצה דף טז ע"ב:
"ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל, חזייה דהוה עציב: אמר ליה: אמאי עציבת? - אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין. - אמר ליה: סמוך אדידי.
לשנה חזייה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציבת? - אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין. - אמר ליה: פושע את, לכולי עלמא - שרי, לדידך – אסור!".
ובמסכת ברכות דף כו ע"א:
"טעה ולא התפלל ערבית - מתפלל בשחרית שתים".
וכתב התוספות:
"מיהו אם איחר עד המנחה נראה דעבר זמנו בטל קרבנו כיון ששהה כל כך ולאחר ב' תפלות לא מצינו שתיקנו חכמים לחזור ולהתפלל אם שכח".
וגם המתירים לא התירו אלא משום שתפילה תחנונים היא.
ואם יאמר לך אדם: ט. ל. ח. – טעות לעולם חוזרת!
אף אתה אמור לו: ביטוי זה מקורו בדיני ממונות: "מקח טעות לעולם חוזר".
והעתקתו למשמעות המצויה – זו אכן טעות החוזרת וחוזרת...
