הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטוי: "משנה ראשונה"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
ערכין ב ע"ב
ואיבעית אימא: לעולם לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ודקא קשיא לך דרבינא! לא קשיא: כאן במשנה ראשונה, כאן במשנה אחרונה;
דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי ב"ה; אמרו להם ב"ש: תיקנתם את רבו ואת עצמו לא תיקנתם, לישא שפחה אינו יכול, בת חורין אינו יכול, יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: +ישעיהו מה+ לא תוהו בראה לשבת יצרה. אלא, מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו, וחזרו בית הלל להורות כדברי ב"ש."
1.
הגמרא עונה שהביטוי "הכל חייבין בראיה" [במשנה הראשונה במסכת חגיגה] בא לרבות גם מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ומה שרבינא סובר ש"חציו עבד וחציו בן חורין" פטור ממצוות ראיה הם דבריו לפי ה"משנה ראשונה" – דעת בית הלל לפני שחזרו בהם. והמשנה שאומרת ש"הכל חייבין בראיה" נשנתה אחרי שבית הלל חזרו בהם – "משנה אחרונה" [כלומר – לפי המסקנה], ולכן המשנה באה לרבות מי שחציו עבד וחציו בן חורין.
כך הוא פשט הסוגיה.
2.
רמב"ם הלכות חגיגה פרק ב הלכה א:
... מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מפני צד עבדות שבו, ומניין שכל אלו פטורין מן הראייה, הרי הוא אומר יראה כל זכורך להוציא את הנשים, ומצות עשה שאין הנשים חייבות בה אין העבדים חייבים בה, ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים, ....
הרמב"ם פוסק להיפך מפשט הסוגיה. הוא פוסק למעשה כמו ה"משנה הראשונה" ולא כ"משנה אחרונה".
3.
נאמרו על כך כמה תרוצים.
נביא רק קיצור מדברי ה"כסף משנה", הלכות קרבן פסח פרק ב הלכה יג:
כל חייבים בראיה לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחויה היא מקמי הא דרבינא עכ"ל. וע"פ זה יתבארו דברי רבינו שבפירוש המשנה:
הוא מביא תרוץ שאמנם הרמב"ם פסק כ"משנה ראשונה" כי כך סבר רבינא. זאת אומרת שרבינא לא הסתמך על מה שחזרו בהם בית הלל, ובדבריו – שלא ציטטתי – הוא מסביר זאת.
וכן מאריכים מאד בדברי הרמב"ם כל נושאי כליו של הרמב"ם [ה"משנה למלך" וה"מהר"י קורקוס"].
4.
לגבי ביאור המשמעות של "משנה ראשונה" משמע מסוגייתנו, שהכוונה היא לשתי משניות שנאמרו בחיי בית הלל אחת –לפי דעתם הראשונה, והשניה – לפי דעת בית הלל אחרי שחזרו בהם. זאת אומרת, שרבי יהודה הנשיא שיבץ משניות משתי תקופות בחיי בית הלל.
5.
הליכות עולם שער שלישי פרק ב:
יז. פעמים סתם רבי משניות סותרות, ומפרש בריש שבועות ורבי היכי סתם הכא הכי והכא הכי ומתרץ רבי מעיקרא סבר לה כפלוני וסתמה והדר סבר לה כפלוני וסתמה ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה,
שאע"פ שחזר בו רבי מקמייתא מאחר שפשטה ברוב התלמידים לא היה יכולת לשכחה מפיהם ולבטלה מבית המדרש והניח את שתיהן והאחרונה עיקר אחר שחזר בו רבי מן הראשונה:
הוא מסביר שהדין הראשון שנלמד מהמשנה ה"סתומה" הראשונה נקלט היטב אצל התלמידים ולא היה יכול לבטלה מהם ולכן כנראה הודיע להם שבכל זאת הוא מתקן, והעיקר כמשנה המאוחרת יותר.
6.
הסבר זה נראה קשה: אם רבי יהודה הנשיא ידע שנפלה טעות מדוע יש ענין להשאירה בכלל אצל התלמידים?
7.
ייתכן להסביר: הרי שאלה זו ניתן לשאול על כל המחלוקות בש"ס. אחרי שהוכרע הדין כשיטה מסויימת מדוע המשנה [או אפילו הגמרא] מביאה גם את הדעה שלא התקבלה להלכה?
8.
אלא יש לומר שתי תשובות בדבר:
האחת – על ידי השוואה של שתי הדעות ניתן להבין טוב יותר גם את הדעה שהלכה כמותה.
8.1
תשובה שניה – אם תוך כדי דיון יתברר שתנא מסויים סובר שדין מסויים הוא לא כהלכת רבי יהודה הנשיא נוכל לומר שאותו תנא סובר כאותה משנה שרבי יהודה הנשיא סבר ב"צעירותו".
9.
יתכן לומר שכלל זה מסביר גם את הכלל הידוע "סתם ואחר כך מחלוקת – אין הלכה כסתם" וכן: "מחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם" רואים מכאן שיש משמעות למוקדם ולמאוחר.
10.
דבר מעניין אומר ה"יד מלאכי"
יד מלאכי כללי הפוסקים כללי שאר הפוסקים :
משנה לא זזה ממקומה אמרינן אף בפוסקים ולפיכך אין להקשות על הפוסק דאחר מסקנתו בפרק הרבית הוה ליה למחוק ולבטל דעתו דפרק כל שעה דכמה דברים מצינו בגמרא שהם דברים דחוים דלא כהלכתא
ואף על פי כן לא הקפידו למוחקם, חוט השני סי' צ"ו דף צ"ז ב' ועיין כנסת הגדולה א"ה סימן קי"ט הגהות הטור אות מ"ח שכתב כיוצא בזה על סתירת דברי הש"ע:
יתכן שההסבר לעיל מתאים אף כאן. הפוסק לא מחק את "טעותו" כדי שהלומד יוכל ללמוד גם את ה"טעויות" ["מתודיקה"]. שאם הפוסק לא היה בכלל כותב את הטעות יתכן שהלומד יטען שהפוסק לא התייחס לזה והוא עצמו סובר כאותה דעה.
11.
אולם בסוגייתנו ניתן לומר יותר פשוט: בית הלל התייחסו פעמיים לאותו דין, בכל פעם החמירו בכיוון שונה. שני הדינים נכונים, ולכן יש משמעות לפסק דינו של רבינא [כך משמע מדברי ה"כסף משנה" שלא ציטטנו לעיל].
