הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "משמיה"; "משום"; "סוגיא כוותיה"; "רבא ורב פפא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
בכורות סא ע"ב
איתמר, האומר לשלוחו צא ועשר עלי,
רב פפי משמיה דרבא אמר: קרא לתשיעי עשירי - קדוש, ולאחד עשר עשירי - אינו קדוש.
ורב פפא אמר: אפילו קרא לתשיעי עשירי - אינו קדוש, דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.
ומאי שנא מהא דתנן: האומר לשלוחו צא ותרום - תורם כדעת בעל הבית, אם אינו יודע דעתו של בעל הבית - תורם בבינונית אחד מנ', פיחת עשרה או הוסיף עשרה - תרומתו תרומה!
אמרי: התם - כיון דאיכא דתרים בעין יפה. ואיכא דתרים בעין רעה, אמר להכי אמדתיך, הכא - טעותא היא, אמר לא איבעי לך למיטעי."
1.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רב פפי בשם רבא לבין רב פפא. דברי רב פפי הם "משמיה דרבא" [רבא היה רבו של רב פפי ושל רב פפא]. מדוע לא מנוסח באופן יותר ישיר: "אמר רב פפי אמר רבא"?
1.1
אולי מפני שיש כאן מחלוקת,
1.2
ואולי בא ללמדנו, שלמרות שרב פפי אמנם היה תלמידו של רבא, אבל בסוגייתנו הוא לא שמע ממש מרבא באופן ישיר, ולכן נאמר "משמיה" ולא "משום..."
2.
ולאחר מכן הגמרא מקשה ממשנה. הפתיחה לקושיה מהמשנה היא בניסוח: "ומאי שנא מהא דתנן". מדוע הגמרא לא משתמשת בביטוי הנפוץ "מיתיבי"?
2.1
אולי מפני שהקושיה היא על שני החכמים, גם על רב פפי וגם על רב פפא, ששניהם סוברים שאם השליח טעה – בטלה שליחותו [והם חלוקים מה נקרא כ"טעות"].
3.
רמב"ם הלכות בכורות פרק ח, הלכה ב:
והיאך דינם, התשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו, והעשירי מעשר, והאחד עשר יקרב שלמים וטעון נסכים כשלמים ואינו עושה תמורה מפני שהוא עצמו כתמורה, במה דברים אמורים כשהיה המונה הוא בעל הבהמות אבל העושה שליח לעשר לו וטעה בין בתשיעי בין באחד עשר אין מקדש אלא העשירי הודאי בלבד, שלא עשאהו שליח לטעות ולהפסיד אלא לקדש כראוי.
4.
כסף משנה הלכות בכורות פרק ח הלכה ב:
... ומ"ש בד"א כשהיה המונה הוא בעל הבהמות וכו'. מימרא בסוף בכורות (דף ס"א) ופסק כרב פפא לגבי רב פפי והכי קי"ל בכל דוכתא דטעות שליח בכל שהוא דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:
ה"כסף משנה" מסביר, שהרמב"ם פוסק כרב פפא לגבי רב פפי.
4.1
אפשר לומר, שבין אם נאמר שגם רב פפא אמר בשם רבא, או אם נאמר שרב פפא עצמו חולק על רבא, הרי שהלכה כרב פפא בגלל שהוא נחשב "בתראי".
5.
הריטב"א מסכת שבת דף קמא עמוד א:
... ורב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר.
ונראין דברי הפוסקים הלכה כרב פפא דהוא בתרא "בתראי",
דאע"ג דתלמידיה דרבא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, ["רב" תלמיד"]
הני מילי כשחולק עליו כשהוא תלמיד לפניו
אבל הלשון נראה כאן שלא נחלק עמו וכיון שכן הלכה כבתראי, וכן פסק הר"ז ז"ל,
אבל רבינו אלפסי ז"ל פסק כרבא ורבינו הגדול ז"ל לימד עליו זכות בספר המלחמות משום דרבא רביה דרב פפא, ואין טעמו נכון כמו שכתבנו.
הוא מדבר על היחס בין רבא לרב פפא. ולענייינו יוצא, שיש מחלוקת אם פוסקים כרב פפא נגד רבא [שהיה רבו של רב פפא - תלמיד נגד רבו]
5.1
והרמב"ם בסוגייתנו פסק כרב פפא.
5.2
אולם אם נסביר שגם רב פפא אמר "משמיה דרבא" הרי שהוא לא בא לחלוק על רבא אלא על רב פפי, והגיוני לומר שהלכה כרב פפא נגד רב פפי [ולא נגד "רבא"]שהיה יותר תלמיד מובהק של רבא.
6.
ואילו ה"מהר"י קורקוס" מסביר את פסק הרמב"ם באופן שונה:
"ופסק רבנו כרב פפא לגבי רב פפי, וסוגיא הכי משמע, שאמרו "ומאי שנא..." והוזכר חילוק זה בפ"ד דקידושין דף מב עמוד ב],
וגם בכל דוכתא קיי"ל דטעות שליח בכל שהוא מצי אמר ליה לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי"
ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קצז, מסביר את דעת ה"מהר"י קורקוס" שמתכוון לומר שהגמרא דנה בדעתו של רב פפא, ולכן הלכה כמותו.
6.1
וכנראה שכוונתו היא, שההלכה נקבעה על פי הכלל שהלכה תהיה כמי ש"שקלי וטרי אליביה". ובזה שהגמרא מקשה - "ומאי שנא..." - על שיטה מסויימת ומיישבת - סימן שכך הלכה.
6.2
מסקנה אחרונה זו לא כל כך מוסכמת על הפרשנים באופן עקרוני, שהרי פעמים רבות מצינו שהגמרא מקשה על שיטה מסויימת ומיישבת ובכל זאת אין כך הלכה. בסוגייתנו אין דיון ארוך ומיוחד, ולכן יש בהסבר זה של המהר"י קורקוס חידוש.
6.3
ואולי יש לומר, שהוא אומר את הכלל כאן, מפני שהוא ממשיך ואומר שהכלל של "לתיקוני שדרתיך..." מקובל בסוגיות רבות בש"ס, ואז הכלל התקף כאן הוא שהלכה כמי ש"סוגיא כוותיה", וכך גם משמע קצת ב"כסף משנה" - לעיל סעיף 3.
6.4
בכל אופן לפי הסברנו בפיסקה האחרונה משמע, שה"מהר"י קורקוס" סובר, שקושיית הגמרא "ומאי שנא..." היא דווקא על רב פפא [ולא על שניהם – רב פפי ורב פפא], ואם כן חוזרת שאלתנו: מדוע הגמרא לא ניסחה את הפתיחה לקושיה בביטוי "מיתיבי", וצ"ע.
