הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם מותר למורה להכות תלמיד?
בכורות מו ע"א
הרבה דברים השתנו במהלך אלפי שנות ההסטוריה. אבל התלבטויות חינוכיות ושאלות על דרכי חינוך ראויות היו נחלת האנושות במשך כל שנותיה. הגמרא, שאותה למדנו השבוע, מספרת על רב שפשע כלפי תלמידיו ופוטר ממשרתו, אך הוחזר אליה אחר כך:
1. תלמוד בבלי בכורות מו, א
אמר אמימר: הלכתא, אפי' למ"ד נדר שהודר ברבים - יש לו הפרה, על דעת הרבים - אין לו הפרה. והני מילי - לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה - יש לו הפרה, כי ההוא דמקרי דרדקי אדריה רב אחא דקא פשע בינוקי, ואהדריה רבינא - דלא אשכח דהוה דייק כוותיה.
רש"י מסביר שהפשע כלפי התלמידים היה פשע מחריד: הוא היכה אותם עד שהם מתו. משמע שזה לא היה רק תלמיד אחד, ובכל זאת הרב הזה הוחזר למשרתו רק בגלל שלא מצאו מישהו מדויק יותר ממנו. אגב, יש לציין כי בשני המקומות האחרים שהסוגיה הזו מופיעה (גיטין לו, א. מכות טז, ב) רש"י כתב שהרב היכה אותם יותר מדי, אך לא כתב שהם מתו כתוצאה מכך.
הריטב"א, בכל אופן, לא הסכים לפירושו של רש"י מכיון שהמונח 'פשיעה' בדרך כלל מתייחס לנזק עקיף (כגון בדיני השומרים). ולכן הריטב"א הבין שהפשיעה היתה שהוא לא היה מדקדק איתם או שהם התבטלו יותר מדי:
2. חידושי הריטב"א מסכת מכות דף טז עמוד ב
כי הא דההוא מיקרי דרדקי דאדריה רב אחא לאבות התינוקות משום דהוי פשע בינוקי. פירש רש"י ז"ל שהיה מכה אותם יותר מדאי, ולא אתי לישנא שפיר לפירוש הזה דלא מיקרי פשיעה אלא מילי דאתי ממילא, והנכון דהוה פשע שלא היה קובע יפה בלימודיהם והיו מתבטלים או שלא היה מדקדק לתקן טעותיהם.
שאלתו של הריטב"א על רש"י היא אכן שאלה קשה, לכאורה. אך בבטאון 'קול הישיבה' של ישיבת טעלז (גליון תמוז תש"ע) מופיע מאמר של הרב ישראל שניידר ובו הוא מיישב את דעת רש"י שמשתמש בביטוי 'פשיעה' למרות שמדובר במכות:
3. הרב ישראל שניידר, בטאון 'קול הישיבה' (טעלז), תמוז תש"ע
ולתרץ פרש"י נראה שבודאי מותר למלמד להכות התינוקות בהכאה רגילה, עיין מכות ח,א ועוד. אלא שבין התלמידים היו אלו שהיו חלשים ותשושי כח, ובשבילם אפילו הכאה רגילה נחשבת כהכאה יותר מדאי. ונמצא שפשע המלמד במה שלא אמד כל תינוק ותינוק איזה הכאה יש בכחו לסבול, ולאחר שפשע באי-האמדה נחשבת ההכאה שבאה אח"כ כמידי דאתי ממילא. ואתי שפיר בדוחק לשון פשיעה.
ועוד יש לתרץ, והוא הנראה, ע"פ דברי הרד״ק בס' השרשים שרש פשע:
ענין הפשע הוא המרד וצאת מרשות האדון או המצוה אותו על הדבר וכן אמרו רבותינו (יומא לו ע"ב) פשעים אלו המרדים וכן מה שנאמר בענין הפקדון "על כל דבר פשע" (שמות כב, ח) ורצונו לומר פשע בפקדון שלא שמרו כדרך השומרים, אע"פ שאין כאן מרד ואינו מאבדו בידים נקרא פושע. כי אחר שאינו נותן עיניו ולבו ושמירתו בפקדון אשר הפקד אתו כאילו הוא מורד במפקיד אצלו ויוצא מתחת יד מצותו שצוהו לשמור הדבר וקבל עליו לשמרו ולא שמרו.
וכ"כ בפירושו לשמות שם. והעולה מדבריו שפשוט הוא ששייך לשון פשע במאבד בידים, ואדרבה זהו עיקר מובן 'פשע' שהוא מרד. אלא שהושאל לשון פשע גם לאי-שמירת השומר, שבאיזה מדה יש בה משום מרידה במפקיד. ולפ"ז קושיית הריטב"א מעיקרא ליתא דלשון פשיעה שייך בעיקרו על האיבוד בידים, אלא שבהשאלה שייך לשון פשיעה גם על אי-שמירה והיזק הבא ממילא. ולפ"ז פשוט ששייך לשון פשיעה על הכאה בידים.
...ותירוץ אחר לפרש"י מצינו בפי' ר"י קרקושא ב"ב כא,ב. שם איתא: 'ואמר רבא מקרי ינוקא שתלא טבחא ואומנא כולן כמותרין ועומדין נינהו'... ופירש: 'שפשע בינוקי, שנתרשל בלימוד התינוקות והביאן לידי בטלה. או, שהיכם יותר מדאי עד שנפל לידי חולי ונתרשל מלימודו מסלקינן ליה.׳
והנה, פירוש הראשון הוא כפי' הריטב"א מכות הנ"ל, ופירוש השני הוא פירושו של רש"י אלא שהוסיף ׳עד שנפל לידי חולי ונתרשל מלימודו׳... ונראה שהוסיף הר"י קרקושא כל זה
לתרץ קושיית הריטב"א דאין פשיעה אלא מילי דאתי ממילא. ולזה פירש שאין הפשיעה מעשה ההכאה בעצמה הבאה בידים, אלא תוצאת ההכאה שהוא ביטול הלימודים שההכאה יותר מדאי גורמת. ולכן שייך לשון פשיעה על ביטול הלימוד שהוא דבר דאתי ממילא.
ובזה יובן פרש"י לבכורות הנ"ל שפירש שהיה מלקה את התלמידים ומתים. ואין הכונה שהרגם בידים או שמתו תחת ידו, אלא שמחמת ההכאה נפלו למשכב והיו מתנוונים והולכים ולבסוף מתו. וסובר רש"י בבכורות שהכאה המביאה לידי חולי וביטול הלימודים אין זו הכאה יותר מדאי [ודלא כר"י קרקושא הנ"ל] והוי בבחינת ביטולו זהו קיומו, דע"י שהמלמד מכה אותם ומתבטלים מלימודם יבאו להתמסר ללימודם להבא ביתר שאת ויתר עז. ולכן לא הוי אדריה רב אבא על דעת רבים בשביל פשע זה, אבל מפני שהכאת המלמד גרמה שלבסוף ימותו התלמידים ואין לך פסידא דלא הדר גדול מזה, ולכן אדריה רב אחא על דעת רבים. נמצא דגם לפירוש זה אתי שפיר לשון פשיעה, שאינו מוסב על עצם ההכאה אלא על גרם המיתה אחר כך שנחשב כמידי דאתי ממילא.
מודעה רבה: המאמר הזה נכתב להלכה ולא למעשה, ע"פ דברי הראשונים הנ"ל. וחס ושלום שילמד שום מלמד תינוקות הנהגה מעשית מתוך הדברים שכתבנו. ועל חכמי כל דור ודור והמחנכים המומחים והבקיאים לקבוע ולהורות מהו ה'שבט' שהמונע להכות בו שונא את בנו, ומהו ה'מוסר' שצריך האוהב את בנו לייסרו.
שלושה הסברים, אם כן, הביא הרב שניידר לפירושו של רש"י:
א. הפשיעה אינה עצם המכה, שמותרת לכשעצמה, אלא האומדן המוטעה.
ב. המונח 'פשיעה' במקורו הוא מרידה, והשימוש במונח זה בפקדון הוא החידוש.
ג. הפשיעה אינה עצם המכה אלא העובדה שבעקבותיה התלמיד היה חולה ולא למד.
בסוף דבריו מסייג הכותב את המאמר ומזהיר שלא ללמוד מהדברים שמותר להכות את התלמידים. בכך נעסוק בהמשך השיעור. ואולם, ראשית יש לשאול: האם ראוי שמורה שפשע בהוראה עד כדי כך שמתו לו תלמידים, או אפילו שהיכה אותם יתר על המידה, יחזור ללמד רק בגלל שלא מצאו מורה שמדייק כמוהו? שאלה זו נשאל הרב ולדינברג:
4. ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ירושלים) חלק כב סימן נט
מה שכבודו מתקשה בדברי רש"י בבכורות ד' מ"ו ע"א ד"ה פשע בינוקי, שכותב: "מלקה אותן ומתים" וכותב וז"ל: ולא הבינותי, הלא אפילו אם נאמר שלא מתו מיד מהמכות אלא רק אחרי זמן איך עם כל זה החזיר רבינא לאותו מלמד לתפקידו, וכי כיון "דלא אשכח דהוה דייק כוותיה" מותר להחזיר מורה שגורם למיתת תינוקות של בית רבן למשרדו? ולא נזכר אפילו ברמז שאותו מורה הבטיח לחזור מדרכו הרעה, ע"כ. והיא לכאורה באמת קושיא חמורה.
...המדובר באמת דהמקרי דרדקי מאחר דאדריה רב אחא [והעביר אותו מתפקידו] חזר בתשובה והבטיח לחזור מדרכו הרעה, ורק לא יכלו אפ"ה להחזירו לתפקידו מכח הנדר דאדריה רב אחא ושהודר על דעת רבים [עיין מה שכותב מזה הב"י ביו"ד סימן רכ"ח]. עד שבא רבינא והתיר לו את נדרו היות דלא אשכח דהוה דייק כוותיה והו"ל אז כלדבר מצוה שאפשר ומותר להתיר לו את הנדר. אבל זאת ודאי שאותו המקרי דרדקי הבטיח מקודם לכן שיחזור מדרכו הרעה.
ראינו, בכל אופן, שהכאת תלמידים אינה נחשבת דבר פסול בעיני חז"ל, והבעיה היא רק אם זה נעשה מעבר למידה הנכונה. דברים אלו מקבלים חיזוק גם בדברי המשנה שאומרת שאם מורה היכה את תלמידו וכתוצאה מכך התלמיד מת, המורה לא יוצא לגלות, מכיון שהוא עשה את מה שעשה כחלק ממצוות תלמוד תורה:
5. משנה מכות פרק ב משנה ב
"ואשר יבא את רעהו ביער"... אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין.
וכאן ברצוני לברר: כיצד בכלל מותר לאב להכות את בנו ולרב להכות תלמיד? הרי לכאורה מדובר באיסור מדאורייתא, וגם אם המטרה חשובה, לא ברור איך היא מבטלת מצוות עשה מן התורה! כך כתב הרמב"ם בספר המצוות:
6. ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ש
והמצוה השלש מאות היא שהזהיר הדיין מהכות החוטא הכאות גדולות ממיתות... ומזאת האזהרה היא האזהרה מהכות כל איש מישראל. אם החוטא אנו מוזהרין שלא להכותו שאר כל אדם לא כל שכן?! וכבר הזהירו מלרמוז להכות ואפילו לא יכה, אמרו: (סנהדרין נח,ב) כל המגביה ידו על חבירו להכותו נקרא רשע, שנאמר: "ויאמר לרשע למה תכה רעך".
אבל התשובה היא, כפי שפוסק הרמב"ם במשנה תורה, שהאיסור מן התורה הוא רק במי שמכה את חברו בדרך של מריבה, אבל אם הוא עושה זאת בדרך של אמצעי חינוכי אין בכך איסור של 'לא תוסיף':
7. רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה א
אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא יוסיף להכותו". אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק.
גם השולחן ערוך כותב שמותר להכות את התלמיד, ובלבד שהדברים לא ייעשו באופן אכזרי ובאופן שיכול לגרום נזק:
8. שו"ע יורה דעה סימן רמה סעיף י
לא יכה אותו המלמד מכת אויב, מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה.
מה קורה אם מורה היכה את תלמידו בצורה קשה מדי, ואף גרם לו לנזק? האם הוא יהיה פטור, כפי שההורג תלמיד גם פטור מגלות? בשו"ת קרית חנה (מובא בפת"ש יו"ד רמה סק"ד) מובא דיון בעניין זה, והוא פסק שהמורה יהיה חייב לשלם:
9. שו"ת קרית חנה (הרב גרשון קובלנץ, המאה ה-18, מץ) סימן כב
בדבר המלמד שהכה לתלמידו תלמיד קטן כבר שית וכבר שבע ספו ליה כתורא שור המזיק ודרך כאויב קשתו עד ששבר רגלו, ורוצה המלמד לפטור את עצמו מחמשה דברים בחשבו שהרב המכה תלמידו פטור, ורץ למשנה פ"ק דמכות דף ח ע"א אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין, ואם כן, כשם שפטור מגלות פטור מחמשה דברים אם הזיקו, עכ"ד. ולפענ"ד שהמלמד הלז צלל במים אדירים והעלה בידו חרס, שמחרימים ומנדים אותו עד שיפייס הנחבל כאשר אבאר בעז"ה בראיות ברורות שאין חילוק בזה בין מלמד לאחר.
מה שמפליא הוא שבכך חולק הרב קובלנץ על מורו ורבו, הרב רישר, אך הוא אינו מזכיר אותו כלל בתשובה. יכול להיות שהסיבה היא, כפי שהוא כותב בהקדמה, שאת הספר 'קרית חנה' הוא סיים כבר כשהיה בן עשרים וחמש, ואולי עדיין לא התפרסמה אז תשובתו של הרב רישר. לא מן הנמנע ששתי התשובות הללו נכתבו בעקבות אותו מקרה עצמו. את התשובה הזו כתב הרב קובלנץ בשנת 1723, עשר שנים לפני פטירתו של הרב רישר. אגב, באמת כל ההפניות בספר 'קרית חנה' ל'שבות יעקב' הם משני החלקים הראשונים של הספר ולא מהחלק השלישי שלו. בכל אופן, ה'שבות יעקב' כותב שאותו מלמד אכן פטור מתשלומי הנזק מעיקר הדין, ורק כדי שהמקרה לא יקרה שוב הוא פסק שישלם את הוצאות הרפואה של אותו תלמיד:
10. שו"ת שבות יעקב (ר' יעקב רישר, המאה ה-18, מץ) חלק ג סימן קמ
מלמד שכעס על תלמידו והכה אותו בשביל למודו עד שחבל בו אם חייב בד' דברים או פטור.
תשובה הנה נראה פשוט דפטור מכולם כדאיתא להדיא בפ' אלו הן הגולין מי"ג מה חטבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד עכ"ל הרי להדיא דפטור כיון דמצוה קעביד... אע"ג דקי"ל דיש להכותו בערקתא דמסאנא ולא באכזריות, מ"מ דיעבד אין לקנסו בשביל כך. ולא נעלם מאתי שכתב בתשובת הרנא"ח חלק א' סימן קי"א דבשליח ב"ד שהכה מפני כעס וחימה חייב, מ"מ בת"ח דאורייתא הוא מרתחא בפרט שהוא צער גדול כשלומד עם התלמיד ואין משגיח לתת לב על למודו יש לפטור מכל אבל מ"מ כדי שלא יהא רגיל לעשות כן כי לא נאה לחכם להיות כועס ולא קפדן מלמד כי כעס בחיק כסילים ינוח למגדר מילתא שלא לעבור על דברי חכמים רק בערקתא דמסאני פסקתי שישלם לרופא לרפאות בטוב.
בתקופה המודרנית עולה השאלה האם ענישה פיזית היא באמת יעילה, והאם בכלל מותר לרב להכות תלמיד. החוק במדינת ישראל קובע שזו עבירה פלילית, מכיון שמומחים פדגוגיים אומרים שענישה פיזית גורמת יותר נזק מאשר תועלת. ואולם, הרב דסלר, שהיה מחנך דגול ומגדולי המשגיחים בעת האחרונה דוקא תמך במכות כאמצעי חינוך:
11. מכתב מאליהו (הרב אליהו דסלר, המאה ה-20, לונדון וישראל) חלק ג עמ' 360
בענין הכאת הבנים (נכתב בבני-ברק שנת תש"ט)
אשר כתבת שיש לחוקרים החדישים תשובה עקרונית בזה, שהרי מדרך הילדים לחקות מעשי הוריהם, ואם כן גם המה ילמדו להכות את העושים נגד רצונם, וכו''.
אמנם שתי טעיות גרמו לחוקרים שלא לרדת לעומקו של דבר.
א. הם סוברים שהאדם נברא בלי מדות כלל, ורק מסביבתו הוא לומד אותן. פירוש דבריהם, כי האדם לומד את פרטיותו מהסביבה. אבל אין הדבר כן, "לפתח חטאת רובץ", וגם לפני זה יש בעובר אינסטינקטים לרע... כמובן, שהסביבה מחזקת מידות ולומד גם מאחרים, אבל עיקרי המדות אינו צריד ללמוד מהם, כי יש לו משלו.
ב. הם סוברים כי צריך לפתח בילדים את העצמאות, וזו היא טעות גדולה למדי. לא עצמאות צריך לפתח אלא הכנעה. גם כשיפתחו בו ענוה והכנעה, ילמד מעצמו גאוה ורציחה, אבל ללמד לו כי 'אני ואפסי עוד', זו תורת אדום, תורת הרציחה והגזילה.
עי' היטב באגרת הגר"א ז"ל (נדפס בסוף המסילת ישרים) ז"ל שם: "ויש שזורע על האבן והוא לב האבן שאינו נכנס בו כלל, וצריך להכות את האבן עד שתתפוצץ, לכן כתבתי לך שתכה את בנינו אם לא ישמעו לך" וכו'.
...והנה סיפר לי בן דודי ר' זיסל נ"י שראה באחד הספרים הק', כי אם הבן שומע להוריו, ראוי למצוא עלילה למען הכותו על כל פנים קצת.
ומה שהקשו החוקרים, לא קשה כלל, כי יסוד הוא במדות דלא שייך בדלא שייך. וכבר כתב האבן עזרא (שמות כ', י"ד) דלא שייכת חמדת הכפרי בבת המלך. כן אם יעניש המלך לכפרי בשוטים, לא יעלה על דעתו להנקם מהמלך, ולא ילמד מזה אלא הכנעה לבד, כי פשוט אצלו שהוא בטל כלפי המלך, כי המלך רשאי להעניש, ולא הוא. כן כאשר תחדר בלב התינוק הידיעה כי האב הוא השליט והבעלים שלו לגמרי, ובטל הוא כלפי אביו, אז מתוך הכנעה לא ילמד להכות בשביל שאביו מלקה אותו. אלא עיקר החינוך שלנו מקולקל, שהמורים נעשים חברים לתלמידיהם, וכן ההורים, והכל בשביל עצמאות הבנים. ומכיון שכך, בודאי אם האב יכה לבנו, ישוב הבן ויכה לאביו או לאחיו הקטן וכו'.
בהמשך הוא עוד מוסיף וכותב ביקורת חריפה מאוד על החוקרים החדשים ועל שיטותיהם המודרניות, שאינני יכול להעתיק כאן...
אך בניגוד לדברי הרב דסלר, בדורות האחרונים היו הרבה רבנים שאמרו שאין להשתמש בענישה פיזית כלל. הרב ויינברג נשאל ע"י הורים מה לעשות כשהם רואים שהם לא מצליחים להשפיע על בנם להפסיק לעסוק בשטויות והוא כותב שבדורנו בכלל אין להשתמש באמצעים של כפיה, כי זה רק גורם את ההיפך. יש להדגיש שהרב ויינברג מדבר על נער בן 15-16 ולא על ילד קטן, שבו עסק הרב דסלר, אבל הראיה שמביא הרב ויינברג היא מהפדגוגים המודרנים, שאת דבריהם הוא מקבל ללא סייג:
12. שרידי אש (הרב יחיאל יעקב ויינברג, המאה ה-20, שוויץ) חלק ב סימן מט
מה שכתב כת"ר בבן ישיבה צעיר (גיל ט"ו - ט"ז) בעל כשרון, שנלכד בתאות משחק אחיזת עינים, התחברות זו עם בני החבורה של המקצוע וספרותו הלופפת את תכונת העלם מדאיגה את ההורים. וכיון שהצעיר, למרות האמור, אדוק הוא בתורה ומצוות עלתה השאלה, אם כדאי להשתמש בתחבולה של הדרה, היינו, שהאב יאסור עליו הנאה במכשירים שהוא קונה לשימושו במשחק הנ"ל.
...אכן מטעמים פדגוגים יש להניע מאמצעי כפיה בנוגע לבן הסוטה מהדרך הכבושה. כבר הזכיר כת"ר את האיסור להכות בנו גדול, וצדק כת"ר באמרו שלאו דווקא מכה ביד אלא כל אמצעי כפיה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרנים, שהכפיה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטיה למרידה. העצה הנאותה ביותר למצוא לנער זה עיסוק משעשע אחר, להעתיק את תשוקתו לשעשועים ממשחק זה של אחיזת עינים לעניינים אחרים מבלי שירגיש בכך.
בנידון שלפנינו שהנער אדוק בתורה ובמצות, אולי כדאי לשלוח את הנער לארץ ישראל ללמוד שם בישיבה, שינוי החברה והאוירה הרוחנית ירחיקוהו מההוי האמריקני ותעסוקי הבל של הנוער האמריקני. טוב שנסיעה זו לא"י תוצע כפרס בעד מעשים טובים, ויכולים גם להבטיח לו שכל המכשירים של המשחק המהביל יהיו גנוזים ושמורים עד חזירתו מא"י, וייתכן כי בשובו מא"י לא ימצא עוד עניין במשחק ההבל של אחיזת עינים.
יתרה מזו: הרב קוק כתב שבעצם חכמי הפדגוגיה הולכים בזה בעקבות חז"ל אשר כבר אמרו "יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות":
13. עין איה (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המאה ה-19, ישראל) ברכות ז, א אות ע
יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות. כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם כי אם בדרכי נועם. והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל רוח קדשם.
וכך כתב הח"כ לשעבר הרב יצחק לוי, שיש לבחון את הדברים בהתאם למה שמקובל בחברה שבה אנו חיים היום:
14. הרב יצחק לוי, תחומין יז עמ' 157, הכאת ילדים
הנוטים להקל ראש בשימוש בהלקאה מצביעים על הפסוק במשלי (יג,כד) "חושך שבטו שונא בנו". ראשית, יש לזכור שספר משלי הינו ספר מְשָלִים, אשר בשונה מספר הלכתי, בא ללמד הנהגות ומוסר ולא הלכות. שנית, משמעות המלה 'שבט' אינה דווקא מקל, יכולה היא להיות גם ביטוי להטלת מרות. לדוגמא: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מט,י). מכאן שפירוש המלצתו של ספר משלי הוא: החושך את הטלת מרותו על בנו - גם אם אין מדובר בדרך של הלקאה - עלול להיחשד כמי ששונא את בנו; שמא הוא נמנע מכך בשל חוסר כל יחס וענין בהתנהגות בנו.
...נכון הוא שבמקורותינו מדובר על רב המכה את תלמידיו, וקיימת גם הדרכה על כך שההכאה תהיה במידה ובדרך שלא תכאיב... אבל אין להתעלם מכך שאמצעי זה הוא אופייני לתקופה. היתה תקופה שמכות שימשו כאמצעי ענישה בכל העולם, אבל אין כל התקופות שוות, והעידן שבו אנו חיים כיום שונה הוא. לעובדה זו יש השלכה באשר למידת "התועלת" שבעונש מסוג זה. כיום משיגות מכות את ההיפך המוחלט מכוונתו של המכה - הן ממרידות ומשניאות.
השופט נועם סולברג דן בדינה של אשה שהיכתה את ילדיה במכות אכזריות מאוד בעזרת מקלות וקשירה וכו', וטענתה היתה שבכך היא מבצעת את מצוות החינוך כפי שהתורה מצוה אותה. סולברג מנתח את המקורות ההלכתיים והדעות השונות, ובסופו של דבר כותב כך:
15. ת"פ (ירושלים) 2122/06 – מדינת ישראל נגד פלונית
הנה כי כן, התפתחויות חברתיות ותרבותיות גוררות עימן בהכרח גם שינוי בגישה החינוכית. ההתפתחויות הללו אינן זרות להלכה היהודית. הגם שהכאה כשיטת חינוך נהגה מדורי-דורות, הרי שאיננה יעד בפני עצמו, אלא אמצעי גרידא. ממילא, אין כל מניעה לוותר על אמצעי זה. אדרבה, הדעת נותנת שחובה לעשות כן - להוציאוֹ אל מחוץ לתחום - כשבנסיבות הזמן והמקום האמצעי איננו משיג את מטרתו וכשבבסיסה אוסרת ההלכה היהודית להכות אדם מישראל. עוד בתלמוד נשקלו אינטרסים חברתיים, תרבותיים ותועלתניים כדי לקבוע סייגים והגבלות על אופיה של ההכאה לשם החינוך. לבטח גם בדורות הבאים שומה לשקול את כל השיקולים הרלבנטיים ומהם לגזור את הגישה הראויה להכאה לשם חינוך. אם לפי אופיו של הדור, הכאה איננה מתאימה עוד לשמש כאמצעי חינוכי, כי אז יש לזנוח אמצעי זה, ולנקוט באמצעים מועילים. בידוע, כי עם שינויי העיתים, נשתנו הטבעים. אי אפשר להתעלם מן התמורות שחלו בשדה החינוך, בפרהסיה וברשות היחיד. יתר על כן: במידה שאכן הכאה שוב אינה יעילה כשיטת חינוך, ובודאי אם היא צפויה להביא לתוצאות הפוכות, הרי ששב איסור ההכאה הכללי למקומו, והכאת הילדים תהא אסורה כפי שכל הכאה הריהי בגדר איסור. נמצא כי לעת הזאת, הלכה למעשה, הולך ומצטמצם הפער בין המשפט העברי לבין הדין הישראלי.
לתוספת עיון, מקורות נוספים שלא הובאו בשיעור ונמצאים באינטרנט:
מאמר של הדיין הרב אברהם שרמן, תחומין טז עמוד 160
מאמר של ד"ר אביעד הכהן, דף פרשת השבוע של משרד המשפטים, בהעלותך תשס"ד
מאמר של הרב נריה גוטל, בשדה חמ"ד, גליון 2-3 תש"ס
