גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשצ"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת בכורות
דף מט ע"א 

המאחר פדיון הבן אחרי יום ל' - האם עובר בעשה?

זמן חיוב פדיון הבן בכור הוא כידוע ביום שלשים ללידתו, וקודם לכן אינו ראוי לפדיון, כמו שמפורש במשנתנו (מט ע"א): "מת הבן בתוך שלשים יום, אף על פי שנתן לכהן, יחזיר (-דנפל הוה, ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים, רש"י. ועי' תוס'), לאחר ל' יום, אע"פ שלא נתן, יתן" וכו', וילפינן להו מהפסוק (במדבר יח, טז): "ופדויו מבן חדש תפדה". ויש לדון, האם התורה הק' קבעה את הפדיון ביום השלשים דייקא, ומכאן ואילך אם לא פדה את בנו יש כאן משום ביטול מצות עשה, או שחובת המצוה היא מיום השלשים ואילך, ולא קודם לו, וגם אם פדה ביום שלאחר מכן אין בזה משום ביטול מצוה.

וכבר מצינו בדברי רבותינו הראשונים סתירות בדבר זה, ותחילה נביא את דברי ה'חינוך' (מצוה שצב), וז"ל: "ועובר על זה ולא פדה בנו משהוא ראוי, כלומר, משעברו עליו שלשים יום, אם מת קודם שיפדנו, ביטל עשה זה, אוי לו שנשא עונו על נפשו. ואע"פ שאין למצוה זו זמן קבוע, דבכל שעתא ושעתא אחר שלשים יום זמנה היא, אעפ"כ חכם לב יקח מצות, ויקדים ויעשה אותן מיד שאפשר לו וחפץ ה' בידו יצלח", הרי מפורש, שלא נקבע זמן קבוע למצוה זו, אלא שמיום ל' והלאה זמנה, והזריזות להקדימה אינה אלא משום 'חכם לב יקח מצות'. וכן היא גם לשון ה'יראים' (סי' שנג): "שאם מאחר אינו מפסיד, אלא שלא קיים מצוה מן המובחר - שמצותו ביום שלושים" (עי' 'תועפת ראם' אות ו). והדברים מפורשים גם ב'תרומת הדשן' (פסקים סי' רלג), שנשאל אודות פדיון הבן שאירע בשבת - מתי לעשות הפדיון, ותשובתו היא: "להמתין עד יום א' אחר השבת, כי הוכחתי מפרש"י בפ"ק דביצה דמתנות כהונה שהן חולין גמורין - אין קפידא בשהייתן, וכן משנה שלמה בערכין דאם משהה אינו עובר, אלא דאין להחמיץ שום מצוה, והיכא דמשהה כדי לקיימנה מן המובחר שפיר דמי...".

מאידך גיסא, מצינו בכמה ראשונים שביארו שהתוה"ק קבעה את יום השלושים דווקא - לפדיון, ומצוה זו נחשבת כמצות עשה שזמנה קבוע, ואם לא נפדה בו ביום, יש כאן משום ביטול מצות עשה. ואמנם בשיטה זו עצמה ישנן כמה שיטות, דהנה בספר תניא (רבתי סי' צח) כתב: "מאימתי חייב בפדיון הבן מיום שלשים ולמעלה... ומכאן ואילך כל יום ויום עובר עליו בעשה ד'תפדה'" [וכ"ה בספר 'התדיר' (הודפס מכת"י) הל' פדיון הבן], וכ"כ ה'לבוש' (או"ח סי' תקנא סי"ז). לדידם, אם איחר לקיים מצות פדיון הבן עבר על מצות עשה, ולא זו בלבד, אלא שכל יום ויום שהאדם מתעכב ומאחר הפדיון מן הזמן שקבעה התורה, נחשב כעובר על מצות עשה, וזה דומה למצות מילה, שפסק בה הרמב"ם (הל' מילה פ"א ה"ב): "וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו, הרי הוא מבטל מצות עשה".

אכן, כבר הרבו האחרונים (עי' שו"ת 'מהר"ם שיק' או"ח סי' רפז) לתמוה על שיטה זו, שבאיחור של כל יום יהיה בכך משום ביטול מצות עשה, מנין להם זאת, והלא לפי דבריהם זמן המצוה הוא דוקא ביום שלושים, וזמן זה - כשעבר יומו - כבר נתבטל, ולכן אכן כשעבר יום זה יש כאן משום ביטול מצות עשה, אבל בימים אחרים למה נאמר שכל יום נוסף יהיה בו ביטול עשה נוספת, והרי יום זה שהוא עומד בו אינו זמנו כלל, ואם אמנם שיש חובה להזדרז גם לאחר יום הל' לקיימו - מחמת זריזין מקדימין למצות, אולם, לעבור בכל יום על העשה - מנלן.

אחת ההוכחות לשאלה זו הביאו האחרונים ממשנתנו, דתנן: "מת האב בתוך שלשים - בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה, לאחר שלשים יום - בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה", וכתב רש"י: "עד שיאמרו לו - לבן - שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה, ובאמירה סגיא בלא עדות גמורה, דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה לאו זו היא חזקה מעלייתא, דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד...". ולפי אלו הסוברים שמצות פדיון הבן היא מצות עשה שזמנה קבוע - ביום שלשים דווקא, היאך יתכן לומר דרובא דאינשי אינם נזהרים ומבטלים מצות עשה דאורייתא, ומדוע לא תיחשב חזקה מעלייתא שלא תועיל אמירה לבדה, ואילו לאלו הסוברים שאין כאן כי אם קביעת זמן - מיום ל' והלאה, ובשהיית קיום המצוה אין כאן ביטול מצות עשה, יעלו הדברים היטב שחוב זה הוא כשאר חובות - "דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד", והגם שיש חובה להזדרז בעשייתה משום "מצוה הבא לידך אל תחמיצנה", ו"זריזים מקדימין למצות", אין זו חובה גמורה שתיחשב חזקה גמורה שכבר קיים את מצותו (עי' שו"ת 'אבני נזר' או"ח סי' תנט ויו"ד סי' שצה; 'ראשית ביכורים' בסוגייתנו).

ובספר 'מצפה איתן' (בסוגייתנו) העיר מזה: "וקשה לי, דהכא לא דמי לשאר חוב, דהא איכא על האב חיוב עשה דפדיון מיד לאחר ל'... ואם כן אמאי לא נימא דחזקה דלא עבדי אינשי איסורא ולעבור ולהשהות המצוה... וי"ל, דהכא איכא למיחש שמא הפריש הפדיון מיד, אלא שלא הספיק לתתו לכהן עד שמת, ובזה לא הוה חזקה מעלייתא, דאפשר דכיון שהפריש המעות תו לא עביד איסורא - אם אינו מוסרן לכהן מיד".

יסוד דבריו, שבמצות פדיון הבן יש ב' חלקים בקיום המצוה: הפרשת חמשה סלעים בגלל פדיון הבן, ונתינת חמשת הסלעים לכהן [ובהפרשת ה' סלעים כבר קיים האדם את עיקר המצוה, ואילו במניעת נתינת הסלעים לכהן לא נחשב כביטול המצוה, ובכן שפיר יתכן שעדיין לא נשלמה פדיונו - כשמת האב, כי אין הוכחה גמורה שכבר נתן הסלעים לכהן], במחלוקת הראשונים שנויה, ויש מרבותינו שסוברים שקיום המצוה הוא בנתינה לבד גם ללא הפרשה מוקדמת (ראה סוגיית הגמרא בדף מז ע"ב מחלוקת רש"י ותוס'; שו"ת הריב"ש סי' תו), ולדבריהם לא נוכל ליישב כדבריו.