משמעויות שונות באותה לשון
בכורות נ ע"א
"אמר רבי חנינא:
כל כסף האמור בתורה סתם - סלע,
דנביאים - ליטרין,
דכתובין - קינטרין;
חוץ מן כספו של עפרון".
במסכתות עבודה זרה דף נח ע"ב וחולין דף קלז ע"ב אמרו:
"לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן".
בתוספות במסכת קידושין דף לז ע"ב חידש ר"י על דרך לשון זו שגם "לשון התורה לחוד ולשון נביאים לחוד". אמנם עצם עניין זה כבר אֲמָרוֹ רבי חנינא בסוגייתנו.
הוי אומר שמשמעותן של המילים עשויות להשתנות לפי הזמן והמקום.
דוגמה נוספת להבדלי משמעויות:
בביטוי 'יש לו לעשות כך וכך' חסרה מילה, וניתן לפרשו בשני אופנים:
א) 'יש לו [חובה] לעשות כך וכך' – או לפחות רצוי.
ב) 'יש לו [רשות] לעשות כך וכך' – אם חפץ הוא בכך.
מהי משמעות ביטוי זה בלשון השולחן ערוך?
בשולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן נח סעיף ב:
"אם לא קרא אותה קודם הנץ החמה יש לו להקדים לקרותה במהרה כל מה שיוכל".
כאן המשמעות היא שטוב להקדים.
מקור הדין והלשון מובא בבית יוסף:
"כתב ה"ר יונה (שם ד"ה ומצינו) שאם לא קרא אותה קודם הנץ יש לו להקדים ולקרותה במהרה כל מה שיוכל והביא ראיה לדבר".
במקומות רבים נוספים קיימת משמעות זו.
אבל בשולחן ערוך אורח חיים הלכות עירובי תחומין סימן תח סעיף א:
"מי שיצא מהעיר בע"ש והניח מזון שתי סעודות רחוק מהעיר בתוך התחום וקבע שביתתו שם, אף על פי שחזר לעיר ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו השתי סעודות, וזהו הנקרא עירובי תחומין. ויש לו להלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה לכל רוח".
כאן משמעות הביטוי היא שיש לו רשות אם חפץ הוא בכך.
לשון הלכה זו מועתק מהרמב"ם בהלכות עירובין פרק ו הלכות א-ב.
גם משמעות זו נמצאת במקומות רבים נוספים, שכן מרבית דברי השו"ע הם מלשון הרמב"ם.
הוי אומר,
שכשם שכתב בביאור הגר"א אורח חיים סימן תצח סעיף ד שאף שהשו"ע סותר מדי פעם את עצמו בהלכה, אין בזה כלום כידוע, רצונו לומר שהשו"ע הוא ספר מלקט של דעות שונות, כמו המשנה למשל;
כך משמעות לשון השולחן ערוך משתנה על פי מקור הדין.
בלשון הרמב"ם "יש לו לעשות" פירושו יש רשות לעשות. כלשון הרי"ף והגאונים.
ובלשון שאר ראשונים המשמעות היא כשימוש הרגיל בימינו – שצריך לעשות.
