הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "לישנא קמא"; "מסתבר טעמיה"; שקיל וטרי"; "רבי מאיר ורבי יהודה"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
בכורות מח ע"א-ע"ב
מת האב והבנים קיימים, רבי מאיר אומר: אם נתנו עד שלא חלקו - נתנו, ואם לאו - פטורין; רבי יהודה אומר: נתחייבו נכסים. זכר ונקבה - אין כאן לכהן כלום. "
1.
במשנה יש מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה. לפי כללי הפסיקה ההלכה היא כרבי יהודה.
2.
בגמרא יש שתי שיטות [2 לשונות] בהסבר המשנה ובהסבר דברי רבי מאיר ורבי יהודה. לא נעסוק ביסודות הסוגיה [יש בסוגיה זו יסודות רבים בהלכות מאד בש"ס]. נעסוק רק בפסיקת ההלכה מבחינת "מבנה הסוגיה".
3.
רדב"ז הלכות ביכורים פרק יא הלכה כ:
מת האב וכו'. פלוגתא דתנאי ופסק כרבי יהודה דאמר נתחייבו הנכסים ולא כר"מ. ואיכא למידק דבגמ' משמע דהיכא דמת האב בתוך שלשים וחלקו הנכסים פטורין דלא אמרינן נשתעבדו הנכסים דזיל הכא ומדחי ליה וזיל הכא ומדחי ליה וכן פירש רבינו בפי' המשנה.
וי"ל דהא תליא בפלוגתא דלישני בלישנא דשקיל וטרי אליבא דר"מ משמע דלרבי יהודה אתי שפיר וטעמא דנהי דכשמת בתוך שלשים לא נשתעבדו הנכסים כיון שלאחר שלשים מיד נשתעבדו הנכסים אפילו שחלקו אח"כ לא נסתלק מהם השיעבוד
ואע"ג דללישנא בתרא שקיל וטרי אליבא דרבי יהודה מ"מ פסק רבינו כלישנא קמא דמסתבר טעמיה כדאמרן והדר ביה ממה שפירש בפי' המשניות
ותו דלישנא קמא מסתבר דלא שבקינן רישא דמתני' ושקלינן וטרינן בסיפא
ותו דלישנא דמתניתין משמע כדברי רבינו דתנן מת אחד מהם בתוך שלשים ועלה קאי מת האב והבנים קיימין ומשמע אפי' מת בתוך שלשים ועלה קאמר ר' יהודה נתחייבו הנכסים וכולה האי שקלא וטריא דלישנא קמא אליבא דר"מ איהו אבל אליבא דרבי יהודה בכל גוונא נתחייבו הנכסים ותו לא מידי:
מדבריו אלה ניתן ללמוד כמה עקרונות פסקיתיים של הרמב"ם:
3.1
כעיקרון - במחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר ההלכה היא כרבי יהודה.
3.2
כשיש 2 לשונות בגמרא [של "מהלך" סוגיה] לכאורה ההלכה היא כ"לישנא קמא".
3.2.1
אבל ניתן להסיק מדברין להיפך, שהרי הוא מנמק את פסיקת הרמב"ם כ"לישנא קמא" בנימוק של "מסתבר טעמיה". משמע מדבריו, שכעיקרון, צריך היה לפסוק כ"לישנא בתרא", ורק מפני ש"מסתבר טעמיה" של "לישנא קמא" – ההלכה היא כ"לישנא קמא".
3.3
בסוגייתנו מדובר על 2 לשונות של "מהלך סוגיה" שלם ומקיף, ולא מדובר רק בהחלפת שמות חכמים או במהלך של קושיה והוכחה והחלפתו במהלך של הוכחה ודחיה [כפי שקיים בהרבה סוגיות בש"ס].
4.
משמע מדבריו ש"מסתבר טעמיה" מהווה נימוק לשינוי מכללי הפסיקה. נימוק זה מהווה פעמים רבות עילה לחריגה מהכללים הקבועים בפסיקת הלכה בגמרא, ויש בנימוק זה כדי להסביר באמת פסקים שונים שעומדים לכאורה בניגוד לכללי פסיקה מקובלים.
4.1
אולי אפשר להסיק מהנ"ל שהכלל של "מסתבר טעמיה" מהווה "כלל על" - כלל "עליון", שעל פיו ניתנת סמכות גם לדורות מאוחרים לשנות מכלל הפסיקה הבסיסיים!
4.1.1
האמור לעיל בסעיף 4.1 תקף אולי רק עד תקופת הראשונים, כגון, הרמב"ם - כבסוגייתנו. השאלה המעניינת היא האם הסמכות הנ"ל מסורה גם לחכמי האחרונים!!!
5.
חשוב לדקדק בדבריו הבאים:
... וי"ל דהא תליא בפלוגתא דלישני בלישנא דשקיל וטרי אליבא דר"מ משמע דלרבי יהודה אתי שפיר וטעמא
משמע מדבריו שאם הסוגיה דנה ["שקיל וטרי" או הביטוי הנפוץ בספרי הפוסקים - "מדשקיל וטרי"] בשיטה מסויימת משתמע מכך ש"הגמרא" לא פוסקת כמותו אלא כשיטה שאין עליה דיון כי אותה שיטה שלא דנים בה "אתי שפיר". [אז מדוע דנים בשיטה שאין הלכה כמותה?]
5.1
וזה קצת קשה מפני שבדרך כלל הכלל הוא הפוך: אם דנים לפי שיטה מסויימת משמע שהלכה כמותה.
5.2
אלא יש להבדיל: בסוגייתנו מדובר שהגמרא [ב"לישנא קמא"] הקשתה קושיות על דינו של רבי מאיר, ואמנם היא מיישבת את הקושיות, אבל עצם המהלך הוא של העלאת קושיות על השיטה [ולא למשל חיפוש מקור לשיטה], ומצד שני - על השיטה השניה, שיטת רבי יהודה - אין קושיות [לפי ה"לישנא קמא"] לכן הלכה כרבי יהודה.
6.
הוא מביא נימוק מעניין: לשון המשנה מתאים לפסיקת הרמב"ם. אולי נמיוק זה דומה/מתאים לנימוק לעיל של "מסתבר טעמיה"
7.
כסף משנה הלכות ביכורים פרק יא הלכה כ:
וטעמו של רבינו כאן נראה שהוא מדחזינן ללישנא קמא כי מתמה אמית בתוך שלשים יום ואמר ליזיל גבי האי ולדחייה וכו' לא מתמה אלא אדר"מ ולא אדר' יהודה משמע דלר' יהודה דאמר נתחייבו הנכסים ניחא ליה דלא מצי כל חד לדחוייה משום דאע"ג דמית תוך שלשים יום כשהגיע יום ל' חל החיוב על הנכסים
ואע"ג דלישנא בתרא מתמה אדרבי יהודה ואמר ליזיל לגבי האי ולדחייה וכו' פסק כלישנא קמא משום דמסתבר טעמיה:
הוא מסכים עם דברי הרידב"ז ומתייחס רק לזה שהלכה כ"לישנא קמא" מפני ש"מסתבר טעמיה". וגם הוא מתייחס לעניין של ה"שקיל וטרי", והוא מדגיש שעל רבי מאיר "מתמה", כלומר, שהגמרא מקשה על רבי מאיר ולא על רבי יהודה – משמע שהגמרא "מסכימה" עם שיטת רבי יהודה.
8.
וקשה מאד: הרי הכלל הוא, שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר אם כן מדוע צריכים את הנימוק "דשקיל וטרי"
9.
ונראה להסביר: ה"שקיל וטרי" הוא אליבא דרבי מאיר [ב"לישנא קמא"], ולכן לכאורה היה צריך להיות שהלכה כמותו [כרבי מאיר דווקא] אפילו נגד הכלל שבמחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, אלא שמכיון, שה"שקיל וטרי" היה בדרך של קושיות על רבי מאיר ולא על רבי יהודה, לכן נשאר הכלל ש"הלכה כרבי יהודה".
10.
הערה נוספת: בסוף הסוגיא [בעמוד ב] מופיע בגמרא הביטוי "וכולה כלישנא קמא", כלומר, הגמרא אומרת שהחלק האחרון מהמהלך ב"לישנא בתרא" הוא כמו החלק האחרון של המהלך ב"לישנא קמא". ביטוי זה - מופע יחידאי בש"ס. ונראה שיש ללמוד מזה, שהגמרא עצמה מכריעה כ"לישנא קמא", וכמו כן יש לומר שאת הקטע הזה כתבו "עורך הגמרא" או הסבוראים.
