בעקבות החוקר התלמודי / אלכס טל

בכורות מז ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

התחקות אחר כלי עבודתו והלך מחשבתו של חוקר התלמוד רי"ן אפשטיין בבירור שאלת זהותו של עורך הסוגיות במסכת בכורות

מי ערך את התלמוד? זו שאלה שאף אחד לא פתר בעבר – ונראה שאף העתיד אינו טומן בחובו תקוות מרובות ביחס אליה. אך עדיין, השאלה עצמה כה חשובה, שבעצם הצבתה יש חשיבות לימודית והיסטורית מן המדרגה הראשונה, גם אם ברור שאין בסופה הסבר או עדות המניחים את הדעת. הפותח את האנציקלופדיה (פליטת לשון. התכוונתי כמובן לויקיפדיה...) בערכים המתאימים יכול לקרוא את הדעות השונות שנאמרו במהלך הדורות בשאלה זו. גם כאן נזכיר חלק מהן. בעיקר ארצה לפתוח כאן חלון לחדר העבודה של חוקר התלמוד, המנסה לתור אחר תשובה בעזרת הכלים העומדים לרשותו.

כמו שען המחזיק בידו אורלוגין עתיק ומורכב, מדי פעם חייב החוקר להתקין לעצמו את כלי עבודתו. אותו שען, לאחר שנות חיים של עבודה, יוריש ליורשיו שולחן עבודה עמוס; כלים, ידע, מתודות – אך בעיקר חושים מחודדים ותחושות שערכן לא יסולא בפז. נכון, את אלה האחרונים אי-אפשר להוריש. אך בכל זאת, זהו דבר שניתן ללימוד. הליכה בעקבות החוקר, פתיחת הספרים שהוא פתח ועיון בסוגיות שהוא ניתח יקרבו אותנו להלך מחשבתו. יתר על כך, הם יסייעו לנו לפתח את חושינו אנו, ולהעניק להם את גוניהם המיוחדים.

בשורות הבאות נלך בעקבות רי"ן (יעקב נחום) אפשטיין, אבי מדע התלמוד המודרני. ספרו החשוב של אפשטיין הוא ללא ספק 'מבוא לנוסח המשנה' עב הכרס, שנכתב במשך כשלושים שנה. אך במקביל לו כתב אפשטיין את הרצאותיו ושיעוריו, שאותם אסף תלמידו הנאמן הרב פרופ' עזרא ציון מלמד בספרים 'מבואות לספרות התנאים' ו'מבואות לספרות האמוראים'. בזה האחרון ישנם מבואות של תשע ממסכתות התלמוד הבבלי – שבכורות היא אחת מהן. לפני שנצלול לאחדים מדיוניו, נסקור במשפטים ספורים מקצת מן הדעות בנושא.
 

חתימה ממושכת

על התלמוד עצמו אין כמובן חותמת עריכה. עם זאת, ישנו מאמר ידוע, שאותו מרבים לצטט:

רבי ורבי נתן סוף משנה, רב אשי ורבינא סוף הוראה. וסימנך: "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם" (בבא מציעא פו ע"א).

מהי אותה 'סוף הוראה'? מן ההקבלה ל'סוף משנה', מעלה רש"י את ההסבר המורכב הבא:

סוף כל האמוראין, עד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר אלא כשהיתה שאלה נשאלת בטעם המשנה בבית המדרש, או שאלה על מעשה המאורע בדין ממון או איסור והיתר - כל אחד ואחד אומר טעמו, ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראין שלפניהם, וקבעו על סדר המסכתות כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה והשנויה לה, והקשו קושיות שיש להשיב ופירוקים שראויים לתרץ הם והאמוראים שעמהם, וקבעו הכל בגמרא, כגון: איתיביה מיתיבי ורמינהי איבעיא להו, והתרוצים שעליהן, מה ששיירו אותן שלפניהן, ואותן שאמרו לפניהם הקושיות והתירוצין שעליהם לא קבעום בגמרא על סדר המסכתות והמשנה שסידר רבי, ובאו רב אשי ורבינא וקבעום.

רב אשי ורבינא מרוחקים כנראה זה מזה כשני דורות, ומדובר פה אם כן בתהליך ממושך למדי. בספרות המחקר המודרני יש המקצרים ויש המאריכים אותו. המקצר הקיצוני ביותר הוא יעקב ניוזנר, הסובר כי את כל התלמוד חובקת עריכה אחת מתחילתו ועד סופו, וזו ארכה כחמישים שנה. ניוזנר כתב עד היום מעל ל-950 ספרים (!) שמרביתם על הספרות הרבנית (לא ספרתי. ויקיפדיה...), אך למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, רבים ממחקריו שטחיים ואינם עומדים בפני בחינה וביקורת – כולל טענה זו. מן העבר השני של הספקטרום ממוקם אברהם וייס הגורס כי לתלמוד לא היה כלל 'סידור אחרון', וכי מדובר בתהליך יצירה ארוך שהתמשך עמוק לתוך תקופת הגאונים.

אפשטיין נוקט במידת הזהירות המתבקשת (מבואות, עמ' 12):

[רבינא ורב אשי] אספו את כל החומר שקדם להם, על פי רוב – בצורתו, פירשוהו, השלימוהו, ו'סידרוהו'. אבל עוד לא נגמר סידורו בימיהם; שני דורות של אמוראים באו עוד אחריהם, שהשלימוהו והוסיפו עליו עוד פירושים וגם סוגיות עד שבאו הסבוראים ו'חתמהו'.

כתוצאה ממעקב מדוקדק אחר המקורות השונים המרכיבים את התלמוד והשוואתם זה לזה מסיק אפשטיין:

אלה מראים שכל מסכת ומסכת היא ספר לעצמו, שעל פי רוב גם דעתו וגם סידורו שונה, ולא כולן הן מזמן אחד, אלא שיש מסכתות מוקדמות ויש מאוחרות. ולא עוד אלא שאפילו המסכת האחת אינה כולה מעור אחד; ישנם סתירות וניגודים בתוך המסכת... כל אלה מראים בברור שישנם לפנינו מקורות הרבה, שכבות של זמנים ודורות שונים, של מחברים ומסדרים שונים וישיבות שונות. ...עלינו לדון על כל מסכת ומסכת כעל ספר בפני עצמו.

נדון נא מעט במסכתנו, מסכת בכורות.
 

היד הנעלמה

הדברים החשובים ביותר נמצאים בפרטים הקטנים ובעבודה השחורה שבלקיטתם. אחד הדברים הראשונים שעושה אפשטיין (וכל חוקר רציני) הוא רשימת האמוראים שבמסכת, מסודרת לפי שכיחותם בה. הנה רשימתו למסכת בכורות כלשונה:

מרשימת שמות אמוראי בבל יוצא לנו שימוש גדול: בסורא הקדומא (רב 27, רב הונא 21, רב חסדא 17), בפומבדיתא (רב יהודה 23, רבה 7, רב יוסף 7, אביי 30, רב נחמן בר יוסף 12), במחוזא (רבא 60!), בנרש (רב פפא 34), בפום נהרא (רב כהנא 7), ושימוש קטן בערך – במחסיא (רב אשי 19, מר בר רב אשי 3, רבינא 13). ובערך זה השימוש גדול בנהרדעא הישנה (רב נחמן 17).

רשימה זו מספקת אינדיקציה ראשונית לכך שתפקיד אחרוני האמוראים שאנו רגילים לכנותם כעורכי התלמוד מצומצם למדי, לפחות באופן ישיר. אך אולי פעילותם סמויה מן העין? אולי הסוגיות עצמן טבועות בחותמם ללא אזכור שמם? אכן הדברים בהחלט מסתברים, ואם כך, מדובר בסוגיות שבהן לא הייתה להם מעורבות מפורשת. במילים אחרות, סוגיות אלו היו לפני אותם עורכים ואלה קיבצון וחיברון יחדיו – ובלשונו של רש"י לעיל '...קבעו הכל בגמרא'. אך עד כמה הייתה עמוקה מעורבותם בתוככי אותן סוגיות? האם הם קיבלו אותן ושיבצו אותן כמות שהן או שעשו בהן לפני כן שינויים מפליגים? כיצד ניתן לבדוק זאת?

כאן אנו נתקלים בבעיה בסיסית הנוגעת לכל הספרות התלמודית. כדי לבדוק את החומר הנחקר באופן ביקורתי, נחוץ לעשות זאת מעמדה החיצונית לחומר עצמו. ארכימדס טען, כזכור, שאם הייתה לו נקודת משען מחוץ לכדור הארץ ומנוף ארוך דיו, היה יכול להזיז אותו בעזרתם. זו היא הנקודה הארכימדית הידועה - "Punctum Archimedis". מהי אותה נקודה ביחס לתלמוד? נקודה חיצונית לגמרי אין לנו כמעט בנמצא, שהרי ספרות עמנו שהגיעה לידינו משלהי העת העתיקה רובה ככולה משתייכת לזרם אחד – יורש הפרושי. אך עדיין אין לומר נואש. לרבות מן הסוגיות בספרות התלמודית יש מקבילות בספרות זו עצמה – הבבלית כמו גם זו הארצישראלית. מהן, או ליתר דיוק מן ההבדלים ביניהן, ניתן להעלות מידע רב ערך. אפשטיין סוקר את כל (!) הסוגיות המקבילות במסכת ומהן נביט בשתיים. הראשונה, בבכורות מז ע"א = יבמות סב ע"א, עוסקת בשאלת מעמד בני המתגיירים – האם לבכור בגֵרותו יש דין בכור לנחלה? שתי הסוגיות שוות כמעט לגמרי במרכיביהן (בסדר הפוך), אך רק באחת ישנו הקטע האחרון, המובא באות מודגשת:

איתמר, היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, רבי יוחנן אומר: אין לו בכור לנחלה, ור' שמעון בן לקיש אומר: יש לו בכור לנחלה.
רבי יוחנן אומר: אין לו בכור לנחלה - דהא הוה ליה שהרי היה לו "ראשית אונו",
ור"ש בן לקיש אומר: יש לו בכור לנחלה - גר שנתגייר כקטן שנולד דומה.
והולכים לטעמיהם, דאיתמר, היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה, ור"ש בן לקיש אמר: לא קיים.
ר' יוחנן אמר: קיים "לא תוהו בראה לשבת יצרה", ור"ש בן לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה - גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וצריכא...
תא שמע: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים, ונתגייר - יש לו בכור לנחלה? אמר רבינא ואיתימא רב אחא: הא ודאי רבי יוסי הגלילי הוא, דאמר פטר רחם בישראל - עד שיפטרו רחם מישראל, ויליף איהו מינה דידה.

דברי האמוראים האחרונים נספחים בסופה של הסוגיה ואינם מובאים במקבילתה! הווה אומר, החלק הזהה בין המקבילות הוא הבסיסי, ואלו שנלוו אליו לא עשו בו כל שינוי.

ועוד דוגמה קטנה ומובהקת. בדף לו ע"א מסתיימת סוגיית 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', בהערה הבאה:

יתיב רבינא וקאמר להא שמעתא בלא גברא, אמר ליה רבא זוטי לרבינא: אנן משמיה דר' אילעא מתנינן לה.

רבינא אמר את הסוגיה בצורה סתמית, ללא שמות אמוראים, ואילו רב זוטי שָנה אותה משמו של ר' אילעא. זו, אומר אפשטיין, הערה אחרונה שנתוספה על עיקר הסוגיה.

העולה מהיקרויות אלה ומאחרות הדומות להן הוא שהעריכה העיקרית של אותן סוגיות אינה מישיבותיהן של רב אשי ורבינא ובני דורם אלא קודמת להם. האמוראים האחרונים קיבלו את עיקר הסוגיות במסורת קדומה להם, ועליה ובסיומה העירו את הערותיהם. בהכללה, ניתן במגבלות מסוימות להחיל מסקנה זו גם על שאר חלקי המסכת.

אמרנו מי לא ערך את עיקר המסכת. אך האם יכולים אנו לשער היכן ומתי, ואולי אפילו מי, אכן ערך אותה? לזאת ניאלץ להמתין (ואני מקווה שבכיליון עיניים...) לתורנו בשבועות הבאים.