אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא
בכורות מא ע"א
"ולח מיתסי {מתרפא}?! והכתיב: (דברים כח, כז) יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם (וגו') [וּבַטְּחֹרִים (ובעפלים) וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס, אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא], ומדכתיב ובחרס {שהוא יבש כחרס} - הרי גרב {הכתוב לפני כן} לח אמור, וקאמר אשר לא תוכל להרפא!".
בהמשך פרשת הקללות בה נמצא הפסוק שציטטה הגמרא יש פסוק נוסף בו מדובר בשחין שלא ניתן להרפא ממנו: (דברים כח, לה) יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ. למה דוקא על הברכים ועל השוקים? פירש האבן עזרא: "על הברכים ועל השוקים - כי בהיות השחין שם קשה לסור. אשר לא תוכל להרפא - בעבור היותם מחוץ לגוף". לדברי האבן עזרא קשה לשחין להרפא דוקא משום שהוא נמצא
על הברכים ועל השוקים, מקומות הנמצאים מחוץ לאזור הגוף המכוסה (כך פירש את דבריו גם המהדיר לאבן עזרא בחומש "תורת חיים").
לדברי האבן עזרא קשה, מנין לגמרא שאפשרות הרפואה תלוי רק ביובש המכה, למה לא תירצה הגמרא שגם הלח אינו יכול להרפא, אך רק אם הוא נמצא במקום גלוי? אלא שהגמרא סבורה שהיכולת להרפא אינה תלויה במיקום המכה, ושלא כדברי האבן עזרא. לדברי הגמרא מדובר בפסוק בשני ענינים שונים: א) לא ניתן להרפא מהשחין, ב) השחין נמצא על הברכים ועל השוקים. ואין קשר בין שני ענינים אלו.
ואין לומר שבפסוק כ"ז שהביאה הגמרא רק הסיפא – הגרב והחרס לא יכולים להרפא בכל מיקום שהוא, ואילו פסוק ל"ה העוסק רק בשחין מבדיל במיקום בגוף. אין לפרש כך, כי אילו היה כן הפיסוק היה צריך להיות כך: יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם; וּבַטְּחֹרִים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא, וההפסקה תהיה אחר המילה מצרים, או אחר 'ובטחורים'. אולם טעם האתנחתא נמצא על המילה ובחרס, כך שהמשפט 'אשר לא תוכל להרפא' עולה על כל המכות שנמנו בפסוק.
גם קשה על פירוש האבן עזרא, אם החשיפה מקשה על הרפואה, ניתן לפתור את הבעיה בלבישת בגדים ארוכים.
מעתה נחוץ ביאור, לשיטת הגמרא, למה מציין הפסוק שהשחין נמצא על הברכים ועל השוקים?
ומבואר הדבר בסוף העמוד כאן: "היכא דמינכר – מום רע קרינא ביה". וכן לעיל במסכת בכורות דף לז ע"ב: "בעינא מום רע – וליכא", וביאר שם רש"י: "מום רע לא מיקרי – אלא בגלוי שמנוולו". כמו כן הוא בשחין, שחין רע הוא דוקא במקום גלוי, המנוול את האדם ומביישו. וגם אם ינסה להסתירו, כבר יודעים כולם למה הוא מתלבש כך בשונה מהמקובל.
כך עולה גם מדברי הגמרא במסכת ברכות דף ה ע"ב: "ונגעים לא? {וכי אינם יסורין של אהבה?} והתניא: כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו – אינן אלא מזבח כפרה! ... ואי בעית אימא: הא בצנעא, הא בפרהסיא". ופירש רש"י: "בצנעא – תחת בגדיו". כלומר שנגע מגולה הריהו מעיד שאינו יסורין של אהבה אלא יסורין של קלון וניוול משום עוונותיו.
עוד בענין זה בקישור זה מעמוד 18.
