חזזית / יעקב צ. מאיר

בכורות מא ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

אחד מפסולי הבכורות שבסוגייתנו הוא 'בעל חזזית'. הגמרא מזהה את ה'חזזית' עם ה'ילפת' שבתורה (ויקרא כב כב), ואף אונקלוס תרגם את ה'ילפת' 'כ'חזזן'. ריש לקיש מציע הסבר אטימולוגי לזיהוי זה – 'ואמר ר"ל, למה נקרא שמה ילפת, שמלפפת והולכת עד יום המיתה'. למדנו: החזזית היא מחלת עור שאיננה מחלימה לעולם. 'חזזית' נוספת מופיעה במשנה, בין פסולי האתרוג, 'עלת חזזית על רובו ניטלה פטמתו ניקב וניקלף ונסדק חסר כל שהוא פסול. עלת חזזית על מעוטו ניטל עוקצו וניקב ולא חסר כל שהוא כשר' (סוכה ג ו).

זיהוי מעניין של חזזית האתרוג הציע דוד נבו בעבודת הדוקטור שלו 'פגעים בגידולים חקלאיים והדברתם בא"י בתקופת המקרא והמשנה' (עמ' 325). נבו מזהה את החזזית עם מחלת 'רקבון העוקץ' המתחילה לפגוע באתרוג במקום חיבורו עם הענף ואז הולכת ומתפשטת עד לפיטם. הצעה זו מגלה פשט חדש במשנה. נבו קורא, 'עלתה חזזית על רובו [עד ש] ניטלה פטמתו' פסול, לעומת 'עלתה חזזית על מיעוטו [ורק] ניטל עוקצו' כשר. מחלה זו אכן 'מלפפת והולכת עד יום המיתה' פשוטו כמשמעו.

הצעה אחרת הציע יהודה פליקס. לדבריו החזזית איננה 'מלפפת והולכת עד יום המיתה' שכן היא תוקפת את הפרי אחר המיתה, כלומר אחר קטיפתו. החזזית אליבא דפליקס הינה סוג של פטריית עובש הפושה בפרי מחמת לחות. סיעתא לדבריו מצאנו בתוספתא, 'אמ' רבן שמעון בן גמליאל מעשה ששילח לי ר' יוסה בי ר' אתרוג גדול מציפורי, ואמ' זה בא בידי מקיסרי. ולמדתי ממנו שלשה דברים. אחד שהיה ודיי, ושהיה טמא, ושלא היה בידו אלא [זה] בלבד, שאילו היה בידו אחר היה מעשר ממנו עליו' (תוספתא דמאי פ"ג הי"ד). ובירושלמי מסביר מדוע הסיק רשב"ג שהאתרוג טמא, שכן בקיסרי 'מרביצין עליו מים' (דמאי פ"ג ה"ג) והוכשר לקבל טומאה. התוספות בע"ז (נט.) מסבירים מדוע הרביצו מים על האתרוגים, שכן האתרוגים המיובאים נכמשו בדרכם אל השוק ובעלי החנויות זילפו עליהם מים כדי להיטיב את סחורתם. לא זו בלבד, במשנה בסוכה מפורש שאף 'מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו למים בשבת...' (סוכה ג טו).

סברתו של פליקס יושבת היטב בתמונה העולה מן המקורות לגבי הכשרת אתרוגים לקבל טומאה. סברתו של נבו יושבת היטב במציאות חייו הבוטנית של החקלאי. אינני יודע מי מביניהם מבין טוב יותר את פגעי התקופה, אך אולי סיעתא מסויימת לדעתו של נבו עשויה לעלות מהסברו של ריש לקיש בסוגייתנו שבבכורות.