פירוש רש"י לתלמוד / הרב יעקב לויפר
פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה
בכורות נב ע"ב
פירושו של רש"י לתורה ולתלמוד ערוך בצורה מיוחדת במינה: הוא מצטט את דברי הגמרא ומשלב את פירושו בין הציטוטים. בדיוק כמו שעושים היום המהדורות המבוארות של התלמוד כגון שוטנשטיין, ש"ס לובלין, ו'מתיבתא'. אלא שלרש"י לא היו האמצעים הויזואליים של שימוש בגופן עבה, לפיכך הלומד עצמו היה צריך לשים לכך לב.
מעתיקי ומדפיסי רש"י במשך הדורות הרגישו באופן כללי במגמה זו, ומכאן חלוקת פירוש רש"י ל'דיבורים', היינו קטעים המוסבים על ציטוט מן הגמרא, שנקרא ברבות הימים 'דיבור המתחיל' [קיצור מן המשפט: רש"י בדיבור המתחיל במילים פלונית ופלונית].
אלא שהמעתיקים לא היטיבו תמיד לעקוב אחרי דברי רש"י. מילים רבות שהן בעצם ציטוטים נחשבו כחלק מהפירוש, ולפעמים הפוך: חלק מדברי רש"י נחשב בטעות כציטוט מן הגמרא, כאילו הוא פותח 'דיבור חדש'. בהדפסות האחרונות של 'עוז והדר' הושם דגש על נקודה זו, ואבידות רבות הושבו לבעליהן, כשהציטוטים הודגשו בצורה נכונה.
נביא דוגמא מעניינא דיומא.
בבכורות דף נב,ב עוסקת המשנה בדין שדה החוזרת ביובל. העקרון הוא שמכירה מתבטלת ביובל והשדה חוזרת לבעליה, אבל ירושה אינה מתבטלת ביובל. ומה דין המתנה? נחלקו בזה רבי מאיר וחכמים: לדעת רבי מאיר המתנה אינה כמכר, ואינה חוזרת ביובל. ולדעת חכמים המתנה כמכר, וחוזרת ביובל.
לפי זה מתעוררת השאלה מהו דינו של הבכור שנוטל שני חלקים: חלק אחד כשאר אחיו הפשוטים, וחלק נוסף שנוטל מחמת הבכורה. חלק הבכורה נקרא 'מתנה', שהרי הכתוב אומר 'לתת לו פי שנים'. אם כן לדעת רבי מאיר ודאי שלא יצטרך הבכור להחזיר את חלק הבכורה ביובל, שהרי כמוהו כמתנה. אבל לדעת חכמים זו דווקא סיבה שחלקו יחזור ביובל. לפיכך מסבירה הגמרא שאף שחלק הבכורה נקרא 'מתנה', הרי שלענין יובל אין הוא חוזר משום שחלק הבכורה וחלק הפשיטות הוקשו זה לזה במילים 'פי שנים': מה חלק פשיטות נחשב ירושה לענין יובל, אף חלק בכורה נחשב ירושה.
רש"י מבאר את דברי הגמרא האלו בשני דיבורים:
פי שנים - מקיש חלקיו זה לזה, דמה חלק פשיטותו הוי ירושה, כדכתיב 'ביום הנחילו את בניו'.
אף חלק בכורתו ירושה - וירושת הבעל דאורייתא, ויבם - בכור קרייה רחמנא.
התבוננות קלה בדיבור השני של רש"י תראה כי הוא תמוה מאוד: הכותרת, ה'דיבור המתחיל', היא 'אף חלק בכורתו ירושה', אבל הביאור שרש"י מעניק לכותרת זו אינו קשור אליה כלל אלא לדינים אחרים הנידונים שם במשנה: ירושת הבעל, וירושת היבם את חלקו של אחיו.
הסיבה לכך היא שיש פה דיבור אחד שחולק בטעות לשני דיבורים. הציטוט הדומה מאוד לדברי הגמרא שרש"י משלב בתוך פירושו - הוא שגרם למדפיסים לטעות ולחלק את הדיבור לשנים.
המשנה מציינת שלושה דברים הנחשבים כירושה לדעת רבנן: בכור, ירושת הבעל וירושת היבם. על כך אומרת הגמרא "והני כולהו ירושה נינהו", לגבי הבעל והיבם אין הגמרא מאריכה להסביר מדוע הם נחשבים כירושה, כי הדברים מבוארים לעיל אליבא דרבי מאיר, רק לגבי הבכור מתעכבת הגמרא להסביר את מה שהבאנו לעיל, משום שבענין זה חלוקים רבנן על רבי מאיר.
כעת נציג את דברי רש"י כהלכתם, יחד עם 'דיבור' קודם, להבהרת הענין:
והנך אחריני - דמתניתין [בכור, בעל ויבם], להכי מודו רבנן דאינם חוזרין, דכולהו ירושה נינהו. [ובדיבור הבא יסביר רש"י את טעמם של כל השלושה, לפי הסדר]:
פי שנים - מקיש חלקיו זה לזה, דמה חלק פשיטותו הוי ירושה כדכתיב ביום הנחילו את בניו, אף חלק בכורתו ירושה. [וכעת פונה רש"י לשני הדינים שהגמרא לא ביארה, ואומר:] וירושת הבעל דאורייתא, ויבם - בכור קרייה רחמנא.
