ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל
מסכת בכורות דף לא
מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"
על בקשות חברות, ומי שהתגלה שאינו חבר אמיתי * ומה יש לגמרא נגד גבאים? * ומתי שווה להיות יתום? * כל הפרטים שלא האמנתם על פסולי המוקדשים
מעשה בעם הארץ פשוט שהחליט להתחזק ולקבל על עצמו דיני 'חבר' [=תלמיד חכם שמקפיד גם על דברים שאיננו מחוייב בהם], ולאחר זמן חזר בו מצדיקותו ונטש הכל. רבי מאיר ראה זאת בחומרה רבה והורה שלא להאמין לאיש זה לעולם, ולא לקבל אותו עוד לנצח לחבורה של החברים. רבי יהודה, לעומתו, החמיר רק עם עמי ארצות שהפרו את הכללים בסתר, מתוך מחשבה שלא ייתפסו, ואילו עם מי שהפר את האמון בגלוי הוא נינוח יותר, ומורה להחזיר אותו לאסיפת החברים אם וכאשר ירצה (אגב, מיד אחר כך מובאת בגמרא דעה הפוכה בדיוק). דעת רבי יהושע בן קרחה ורבי שמעון, שגם נפסקה להלכה, סבורה שבכל אופן של הפרת הסכם הצדיקות, עם הארץ יוכל בכל רגע נתון לשוב ולהתקבל כחבר.
לעומת זאת, מי שכבר היה חבר טוב, והקפיד על קלה כבחמורה על פי ההוראות, ופתאום השתבש בו משהו והחליט להפוך את עורו ולהיעשות גבאי [לא חלילה גבאי בית כנסת, שזהו מקצוע סימפטי, אלא גבאי כספים של המלכות הרשעה], בו ברגע איבד את כרטיס החבר שלו. ואם יבחר בזמן מן הזמנים לנטוש את המקצוע המפוקפק, חלוקות הדעות האם שבים ומקבלים אותו לחבורה הקדושה. ומיד מסופר הסיפור הנורא על רב הונא בר חייא, שהיה מעין פרוייקט שו"ת מהלך וכל החכמים באו לשמוע את שיעוריו. דא עקא שהרבן החליט ביום בהיר אחד להיהפך ללא פחות מגבאי. מיד שלחו לו החכמים שישכח מכך שיוסיפו לבוא לביתו ללמוד מפיו, ושלא צריך טובות. מיהר רב הונא להגיש את התפטרותו מהגבאות על מנת להשיב אליו את החכמים. רבה, גדול הדור, הסכים להוסיף וללכת לבית המדרש שייסד רב הונא בביתו כאילו לא אירע דבר. רב יוסף, לעומת זאת, המשיך בחרם, וסבר שאות הקלון של הגבאות יוסיף לרדוף את רב הונא עד יומו האחרון.
מעבירים נושא: אדם רשאי לבלות את כל ימיו בצפיה בבכורות בהמה, אם זה עושה לו טוב, ובניסיון לאתר בהם מומים שיצילו אותם מלהיהפך לקרבן. ואולם יש הגבלה אחת: בתנאי שלא מדובר על בכורות בהמותיו שלו עצמו. מצד שני, כדי להשלים את החסך הוא רשאי לשזוף עיניו בבהמותיו המוקדשות לצורך קרבנות אחרים, ובכך סומכים על יושרו (שלא ימציא להם מום שלא באמת קיים), וזאת באותה מידה שמותר לו לבדוק האם רכושו נטמא או עדיין טהור, ואין חוששים שיעגל פינות ויטהר איזה שרץ כדי להרוויח מכך.
תם הפרק הרביעי. יחי הפרק החדש ('כל פסולי המוקדשין').
המשנה שבראש מסבירה אחת ולתמיד את ההבדל בין בכור שנפל בו מום, לא עלינו, לבין קרבן אחר שאירוע מצער זה התרחש אצלו. קרבן רגיל שנפל בו מום נפדה מידי ההקדש, ונחשב מעתה לבשר קונבנציונאלי לכל דבר. בכור ומעשר, לעומת זאת, אינם מסוגלים להימלט מקדושתם גם אם נפל בהם מום, ולפיכך אינם נמכרים בחנויות כבהמות מהשורה, אלא נותרים בקדושתם וניתנים לכהן. ואמנם מי שמאוד מתעקש להחליף אותם בבשר פחות-טעון-קדושתית, יכול לעשות בהן סחר חליפין, ולהחליף אותן תמורת כמות ליטרים שווה של בהמת-חול.
וכעת לגמרא, התוהה על המשפט במשנה, על פיו הנאה מבהמות הבכור והמעשר מגיעה ישירות לבעלים. מילא בכור, תוהה הגמרא, הנאה ממנו עשויה לנבוע לבעלים כשנפל בו מום והותר למכירה לכהן בבית הבעלים בצינעה יחסית (ולא בחנות, כי זה מבזה מדי לבכור הקדוש), אבל ממתי מותר למכור בהמת מעשר? הקושיא הזאת בדיוק הטרידה את רב ששת קשות במשך לילה שלם, ורק עם שחר הוא מצא פיתרון: מדובר בכבשת הרש של יתומים אומללים, שאף על פי שגורלה הוא מעשר, התירו חכמים באופן חד פעמי למכור אותה לאחר שחיטתה מטעמים חברתיים. רבי אידי, שהיה עוזרו האישי של רב ששת, היה הראשון לשמוע זאת ממנו עם שחר, ורץ מיד לבית המדרש לבשר על החידוש העצום. דא עקא, הוא שכח לספר מי עלה על הפיתרון הגאוני, ורב ששת נפגע מאד ואף התבטא "מי שעוקץ – יעקוץ אותו עקרב".
ננטוש רגע את רבי אידי שלא ברור מה עלה בסופו, ונתמקד בעניינים רציניים: הגמרא תוהה האם את בהמת המעשר של מי שאינו יתום מותר למכור בהבלעה, כלומר למכור את הבהמה כביכול רק עבור עורה, חלבה (האסור באכילה), גידיה (שאינם ראויים לאכילה) וקרניה, ובעצם להכליל במחיר גם את בשר הבהמה המשובח (אך בלי לומר זאת במפורש). בסופו של דבר מכריע רבא שאכן מותר למכור בהבלעה גם למי שאיתרע מזלו ואיננו יתום. סוף טוב הכל טוב.
