בכורה לאנשי הקודש / הרב דוב ברקוביץ
בכורות כו ע"ב - לא ע"א
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
סוגיות הפרק הרביעי במסכת בכורות משרטטות את הגבולות שבין ההכרה במנהיגות ובזכויות של תלמידי חכמים ובין שימוש לרעה בכוחם. האיזון הנכון יוצר עם של אנשי קודש
כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור?
בדקה (כבשים ועיזים) – שלושים יום;
ובגסה (שור) – חמישים יום.
רבי יוסי אומר: בדקה – שלושה חדשים.
כך קובעת המשנה הראשונה בפרק הרביעי של מסכת בכורות, ביחס לשאלה מהו משך הטיפול שצריך היהודי לתת לוולד הבהמה הבכור שנולד בעדרו, לפני שימסור אותו לכהן.
חובת הטיפול נגזרת מהסמיכות שבין מצוות פדיון בכור האדם למצוות בכור בהמה טהורה:
אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור.
מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי.
כן תעשה לשורך לצאנך -
שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי (שמות כב, כז-כט).
תקופת שלושים היום נקבעה לפדיון הבן על בסיס ההנחה שתינוק העובר תקופה זו בבריאות ימשיך לחיות ולצמוח. סמיכות המצוות מלמדת שכדי לכבד את הכהן ואת מעמדו המיוחד אין לתת לו בכור בהמה כשהוא עדיין חלש, וייתכן שאף לא יצליח לחיות.
רק על רקע זה אפשר להבין את מבנה הפרשייה הקצרה: מה הקשר בין האיסור לקלל את מנהיגי העם לבין מצוות הנתינה ביבולים ובבכורות? כנראה סמיכות זו באה ללמד שמצוות הנתינה, לכוהנים ולמקדש, הנן חלק מסדרי ההנהגה הרוחנית בישראל. העברת ראשית ברכת הארץ לאלה המייצגים את העם בשירות בקודש הייתה אחת הפעולות המובהקות של הכרת הציבור במנהיגות זו. חובת הטיפול בבכור בהמה לפני העברתו לכהן, בדומה לפדיון בכור אדם, מהווה אחת הדרכים להביע הכרה זו.
אך גם סיום הפרשייה תמוה:
ואנשי קודש תהיון לי
ובשר בשדה טרפה לא תאכלו
לכלב תשלכון אותו.
מהו הקשר בין איסור אכילת טרפה לבין מצוות הנתינה?
הנה נוצרת בכך הנגדה מכוונת. קדושת הכוהן מתבטאת במצוות "הנתינות" המהוות חובות אכילה בקודש עבור הכהן; קדושת ישראל הכללית מתבטאת באיסורי אכילה, במיוחד בשר שלא נשחט כהלכה.
הציווי "אנשי קודש תהיון לי" מהווה מעין כותרת לאיסור אכילת "בשר בשדה טרפה"; אך הוא פותח ב-ו' החיבור ומתפקד בשל כך גם כהמשך למה שקדם. פשר הזיקה למצוות הנתינה נחשף מתוך החזרה התכופה של המילה "לי": "בכור בניך תתן לי", "ביום השמיני תתנו לי" (בכור בהמה טהורה), "ואנשי קודש תהיון לי". ההכרה שברכת ארץ הנה מה' מתגלמת בבירור במצוות הנתינה לכוהנים; אך הקדושה הכללית של העם הינה שוות מעמד, לי - משלי - גם אם הביטוי "תהיון" הינו בצורת עתיד, מה שמרמז שקדושה זו קיימת רק בפוטנציה ויש לממש אותה במעשים.
כך לשון המפרשים: "לא הבכורות בלבד הם קודש, והם 'לי' (שלי), אלא כל בני ישראל חייבים להיות קודש לי" (דעת מקרא); "ועל כן הוסיף מילת 'לי' (למילה 'תהיון'), כלשון 'ויקחו לי תרומה', כי ישראל מקודשים לשמו... ונקראת 'קודש' שהיא מושכת מן הקודש" (רבנו בחיי).
אינטרסים ואנשי קודש
המשך המשנה הוא:
אמר לו (הכהן) בתוך הזמן 'תנהו לי'
– הרי זה לא יתננו לו.
הגמרא מסבירה - "אמר רב ששת: מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות". הכוונה: אסור לכהן לעזור לחקלאי במלאכות הגורן, היות שהדבר נראה כאילו הכהן מבקש לזכות בתרומה שתופרש מהיבול כשכר עבודתו. התרומה אמורה להיות מתנה גמורה מצד החקלאי כדי שתבטא את ההכרה שברכת הארץ שייכת לה'. אם התרומה תהיה חלק מהסכם עסקי, יסוד הקודש יתחלל.
הלכות אלו הנוגעות בנתינת תרומה ובכורות מחדדות את הגבול הדק שבין גינוני הקודש לבין האינטרס של קבלת ממון. בבירור תוכני הגבול הדק הזה מתמקדות סוגיות הפרק כפרשנות מקורית לפסוק "ואנשי קודש תהיון לי".
השלב המקדים עוסק, כאילו בצורה אסוציאטיבית, במעמד התרומה בחוץ לארץ אחרי חורבן בית המקדש. לא אאריך בהסבר הקטע; בעיקרו הגמרא טורחת להראות שקיימות הקלות שונות בהלכות תרומה זו, וקדושתה אינה חמורה כתרומה המקורית. כל זאת כאילו לשאול: וכי כיצד יש לקיים "ואנשי קודש תהיון לי" לאחר חורבן בית המקדש והיציאה לגלות – אין כהן ואין קרבן, אין ברכת הארץ ואין מערכת הנתינות הקדושות כפי שהתקיימה פעם?! מי ומה מחליף את הכוהן ואת המקדש?
אציין כמה דוגמאות שהגמרא מעלה להבנת הביטוי "אנשי קודש" על רקע שאלת האינטרס הממוני העלול לפלוש לתוך מערכות הקודש עצמן ולחללן.
משנה אחרת בפרק קובעת: "מי שאינו מומחה (לבדיקת מומים בבהמת בכור), ורואה את הבכור, ונשחט (הבכור) על פיו (בקביעה שיש מום קבוע בבכור ואסור להקריבו) – הרי זה ייקבר (כבכור שמת האסור בהנאה), וישלם (המומחה) מביתו (לכוהן על הפסדו)". אנו נפגשים כאן עם אדם המבקש לעצמו סמכות רוחנית מבלי שהוכשר לכך, מתוך שאיפה לשררה או אינטרסנטיות כלשהי. אדם זה חייב לקבל על עצמו את האחריות לכל הפסד כספי הנגרם מפסיקתו, ולפצות את הניזק.
כהרחבת מקרה זה נקבע כלל לגבי כל דייני בתי הדין: "דן את הדין, זיכה את החייב וחייב את הזכאי ... מה שעשה עשוי (הפסיקה מחייבת), וישלם (את הנזק שנגרם) מביתו. ואם היה מומחה לבית דין – פטור מלשלם". אם כן, כל אדם יכול לטעות, גם מי שהוכשר להורות, ואף קיבל סמכות לכך. אך היות שהוא ממונה על הציבור ומקובל עליו, אין לחייבו לפצות את המפסיד ממון בגלל טעותו.
לעומת זאת, בדומה למי שאינו בקי בהלכות בכורות, מי שמרים את שרביט השררה כאשר אינו מומחה, ולא התמנה לכך, יישא באחריות לנזק שנגרם. אך גם במצב כזה אין לבטל את פסיקתו אם הוא התקבל על הטוענים במשפט, שמא בכך תתערער מערכת המשפט כולה. במסקנתה הגמרא טוענת שחובת פיצוי הנזק חלה רק אם הדיין פעל פעולה אקטיבית מעבר להוראתו. למשל, אם גבה רכוש או ממון בידיו ממי שחִייב בדין והעבירו לזכאי – הדבר נחשב קרוב לגזל ממשי, מה שמחייב פיצוי גם אם נעשה בשוגג.
כדי להמחיש קווי פסיקה אלו נידונה פסיקת רבי טרפון בשאלה אם בהמה ללא רחם הינה טריפה או לא. הוא פסק שהבהמה אינה יכולה לחיות, היא טריפה ואסורה באכילה. והנה, רופא בהמות ידוע קבע שהערכה זו שגויה. רבי טרפון לא חויב בפיצויים, היות שהיה מומחה להלכות טרפות ואף נסמך לפסוק בהן. השימוש המכוון בפסיקת רבי טרפון מאיר באור חדש את הזיקה בפסוק בין "אנשי קודש תהיון לי" לתחום בשר טריפה. אלא שכעת הזיקה לקדושה הכללית של עם ישראל איננה מתבטאת באיסור אכילת הבשר, אלא בגבולות שנקבעו לנשיאת האחריות של הדיין לפיצויים בפסיקה מוטעית.
דוגמה מרכזית לשאלת המתח בין אינטרסנטיות לבין סמכות רוחנית היא השאלה אם מותר ליטול שכר עבור הוראה. העיקרון הפשוט המעצב את ההלכה הוא שהנוטל ממון עבור הוראה תורנית חשוד בכך שהכסף חשוב מדי עבורו, ועל כן אין לסמוך על פסיקותיו: "הנוטל שכר לראות, ורואה את הבכורות (אם יש בהם מום ואם המום עובר או קבוע) – אין שוחטין (את הבכור) על פיו (אם קבע שיש מום קבוע)". כמו כן – "הנוטל שכר לדין – דיניו בטלים; להעיד – עדותיו בטלין".
המודל למי שפעל באופן חיובי ברוח עיקרון זה הנו משה בעצמו, שאמר: "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צווני ה' א-להי" (דברים ד, ה). הגמרא מציעה שבכך משה העיד על עצמו: "מה אני (מלמד ופוסק) בחינם – אף אתם בחינם".
אלא שיש לסייג את העיקרון הגורף. אם ציבור זקוק לתורתו של חכם, אשר מרוב פניות אליו ומרוב טרחתו אין לו אפשרות להתפרנס – מותר לו לקבל שכר. התשלום אינו נחשב כפיצוי על ההוראה, אלא כשכר המפצה על כך שהחכם חייב להתבטל מכל מלאכה אחרת. ועוד – חכם המוציא מממונו כדי להגיע למקום ההוראה או שהוא חייב לטרוח באופן מיוחד – על "צרכן" שירותיו מוטל לפצותו.
העולה הוא שהערך הבסיסי בקביעת אופייה של הקדושה הכללית של "אנשי קודש" הינו בזיקה שבין אמון ונאמנות ביחסי בני אדם. במי שנאמן יש לתת אמון; ממי שחשוד יש להתרחק ובמקרים מסוימים יש אף לקנוס אותו. ערך זה תקף לא רק לגבי דיינים, הוא מהווה תשתית לחיי קהילה שחבריה שואפים להיות "אנשי קודש". מהחשוד על מכירת בשר בכורות אין לקנות בשר דומה; מהחשוד על מכירת גידולי שביעית אין לקנות סחורה שיש לה כל דמיון לאיסור; וכן הלאה.
מועדון 'חברים'
השאיפה לקהילה של "אנשי קודש" עלולה לעורר קונפליקטים קשים. כאשר מתירים את יצר החשדנות, איפה נעצרים? המשנה והגמרא תוחמות גבולות: כאשר מדובר על חשדות בתחומי שביעית, מעשרות וקפדנות בטהרות - האם מי שחשוד (או נאמן) בתחום אחד, יהיה גם חשוד (או נאמן) בתחום הקרוב אליו? יש מי שקובע שיש להגביל את החשד ואת השלכותיו החברתיות בהתייחסות אל החשוד לתחום שבו התעורר החשד; ויש מי שסובר שהפורץ גבול בתחום אחד עלול לשבור את כל הכלים - "רבי מאיר אומר: חשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה".
רקמה חברתית של חשד מול נאמנות, של אמון מול פריצת מוסכמות הקהילה, הביאה למיסוד ה"חברות": קבלה אישית בפני בית הדין להיות זהיר בהפרשת תרומות ומעשרות ובשמירה על הטהרה גם באכילת חולין. "החבר", ורק ה"חבר", יהיה הנאמן האמיתי בכל תחומי התורה.
אך אם מתקיים מוסד "חברות" – אזי חייבים להיות חוקי קבלה. מי יכול להתקבל? כיצד מתקבלים? לפני מי, ומתוך איזו הצהרת מחויבות? ואם מי שהתקבל נראה מתנהג בניגוד לנדרש - אם בצנעה, אם בפרהסיה - האם אפשר לקבלו שוב? ומה עם אשתו וילדיו?
כפי שמוכר במחוזותינו עד היום הזה, הגמרא מכירה בשתי גישות הפוכות לסכנת התהום העלול להיפער בגוף קהילה כאשר מתרוממת חומה בין ה"נאמנים" לבין "עמי הארצות". יש מי שקבע על בסיס הפסוק "שובו בנים שובבים" שיש להשאיר את דלתות הכניסה ל"חברות" פתוחות תמיד; ויש מי שביקש ש"אנשי הקודש" ישמרו על עצמם ויקימו גבולות ברורים וחזקים.
בשורה התחתונה הגמרא נזהרת מסכנת הסחיפה ועוצרת לפני התהום. גם אדם שהיה גובה מיסים מיהודים עבור השלטון הרומאי – משרה שהייתה מלווה בכוחנות ובלקיחת שוחד – כאשר עזב את המשרה, חזר להיות ככל אדם, ויוכל להיות נאמן, חבר. ועוד, מותר לדיין לפסוק גם בשאלות הנוגעות ברכושו, הוא נאמן על כך, אלא אם כן יש בפסיקה תוצאה ישירה של הפסד ממון או רווח.
