סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 752
"הכא במאי עסקינן, שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. אי הכי מעות למה לי..."
בכורות יג ע"ב
יש מן הפוסקים שכתבו שבכל מקום מועילה התחייבות של הצדדים על קנין מסוים שיועיל - הגם שאין קנין זה מועיל מצד הדין, (עכ"פ כשהוא מעשה קנין המועיל במקום אחר) - כן הכריע בקצות החושן (קצח סק"ג). ואולם הש"ך (שם סק"י) פקפק בדבר, והביא מדברי הריטב"א (בקדושין לב) שאין מועילה התנאה כזו. ולשיטה זו, פירש החזו"א (בכורות יח,ה) את סוגיתנו, שקבלת הנכרי היינו מחילת זכותו, שנתחייב שלא יוכל לתבוע את בעל דינו כל שבדין ישראל נחשב קנין. הלכך באופן זה הכל מודים שמועילה משיכה, לפי שאינו מקנהו שום דבר אלא שמחל לו שלא יוכל להוציאו מידו. (וצדד שם אם גם בישראל הדין כן, שתועיל מחילה זו לשני להשתמש בחפץ). להלכה, נחלקו הראשונים אם משיכה קונה בנכרי (כן פסק רב האי גאון, בה"ג, ר"ת תוס' (כאן ובב"מ מח) או מעות (כן דעת רש"י - ע' לעיל ג: קדושין יד: שהלכה כריש לקיש שישראל קונה במשיכה. ושיטת ר' חיים (עתוס' ב"מ מח. ד"ה נתנה) שהלכה כר' יוחנן שישראל קונה בכסף, אך גם עכו"ם קונה בכסף). או שניהם מועילים (רמב"ם - זכיה א. ואפשר שכן היא דעת הרמב"ן - שפרש כן בדעת אמימר, שמיעוט 'עמיתך' בא לומר שבעכו"ם מועיל זה או זה). וכתבו הפוסקים שיש לחוש לשתי השיטות, ולכן מכירת בכור לנכרי, וכן חמץ בפסח - יש לעשותה לכתחילה במשיכה ובכסף. (ע' מרדכי ב"מ פ"ד סי' שב; יו"ד שכ,ו). וע' במשנה-ברורה (תמח סקי"ז) שבמשיכה לבד יוצא בזה לרוב הפוסקים, (וכ"כ הרמ"א בשו"ת, פז), אם כי ודאי צריך את שניהם בדינים דאוריתא. והמשנה ברורה (תמז סקי"ט) כתב לענין מכירת חמץ, שבשעת הדחק שא"א למשוך, יעשה קנין עם הנכרי כדרך הסוחרים, תקיעת כף או מסירת מפתח וכדו'. (והביא בשעה"צ שם את דעות הפוסקים שאף לכתחילה עושה כן). ויש אומרים לעשות קנין אגב.
(יוסף דעת)
