סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 751
"לימא קסברי רבנן מקצת רחם מקדיש...חציצה מיהא איכא"
בכורות ט ע"ב
יש מן האחרונים (ע' אבני נזר יו"ד שצא; חלקת יואב, ועוד) שהשוו בכור אדם לבכור בהמה לענין זה, ודנו בענין לידת מלקחיים, שמא כפות המלקחיים התופסות בראשו של הילוד בלידתו, מהוות חציצה בינו ובין הרחם ואינו טעון פדיון. (או שמא המלקחים אינם מהוים חציצה, וכספקות הגמרא שבחולין (ע) לענין כרכו בסיב או בטלית וכיו"ב, האם זו חציצה). ואולם הגר"מ פיינשטין זצ"ל (אגרות משה יו"ד ח"ג קכד. וע"ש בסי' צו, ז וצ"ע) דעתו, שמכך שכל הראשונים וגדולי האחרונים לא הזכירו ענין חציצה בבכור אדם, נראה שאין בו דין חציצה. וגם טעם יש בדבר - לפי שבבכור אדם אין שום דינים והלכות הנוגעים לגופו, אלא שאביו מחויב לפדותו לאחר שלשים יום, הלכך מסתבר שאין לנו ללמדו מבכור בהמה שצריך שיגע ברחם ביציאתו. (ומשמע שם שיש לפדותו בברכה. וצ"ע לכאורה, הלא דין חציצה בבכור מובא בגמרא כהנחה פשוטה. ונראה ודאי שמקורו מן הכתוב 'פטר רחם' כלומר שהרחם פטרו. והרי גם באדם נאמר כן. ומנין להפקיע משמעות הכתוב עפ"י סברה שלא נזכרה בגמרא. וזה שלא הזכירו הדבר ראשונים ואחרונים - י"ל משום שהניחו בפשטות דהיינו הך, שהרי כתיב 'פטר רחם', כאמור. ואילו היה להפך, שלא הזכירו כיון שהדין חלוק, הלא היה להם לפרש הדבר, ללמדנו סברה זו. יש לציין שבשו"ת דובב מישרים (ח"ב לב) דעתו גם כהוראה הנזכרת, לפדותו בברכה, אך מטעמים אחרים. ומשמע מכל דבריו שנקט בפשיטות שיש דין חציצה בבכור-אדם כדין בכור-בהמה.
וכן בספר חדושים ובאורים (ג, ו) כתב שבפשוטו נראה שדין בכור בהמה ובכור אדם שוים לענין זה. והורה שם בלידת מלקחים לפדותו בלא ברכה. (וע"ש שכתב שאין לברך הגם שיש כאן 'ספק ספקא', כיון שאי אפשר לחייבו לפדות, משום הממע"ה ואין הולכים בממון אחר הרוב, שוב אין לברך על הפדיון. עוד בענין ספק ספקא לענין חיוב ברכה - ע' או"ח תפט ובפר"ח; לח"מ - ברכות ד, ו; משנ"ב סוס"י רטו.
(יוסף דעת)
