הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אמוראים: רב ושמואל
[אמוראים: כללי פסיקה]
בכורות כה ע"א
"ומי אמר רב הכי? והא אמר רב חייא בר אשי משמיה דרב: מסוכריא דנזייתא אסור להדוקיה ביומא טבא! בההיא אפי' ר' שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות.
והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכה כר' יהודה, ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כר"ש;
ורב חייא בר אבין מתני בלא גברי, רב אמר: הלכה כרבי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון."
1.
במחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון הכלל הוא שהלכה כרבי יהודה.
על פי האמור:
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מו עמוד ב:
דאמר רבי אבא אמר רבי יוחנן: רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה.
2.
ובמחלוקת בין רב ושמואל הכלל הוא שהלכה כרב באיסורים – נושא סוגייתנו. ובסוגייתנו רב פוסק כרבי יהודה, לפי זה הלכה היתה צריכה להיות כרבי יהודה ש"אינו מתכוון – אסור",
2.1
כלומר, יש שני נימוקים לפסוק כרבי יהודה:
2.1.1
הלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון
2.1.2
הלכה כרב בסוגייתנו שפוסק כרבי יהודה בעניין שהוא מתחום "איסורים" נגד שמואל [שפוסק כרבי שמעון].
3.
אבל להלכה נפסק ש"אינו מתכוון – מותר".
3.1
רמב"ם הלכות שבת פרק א הלכה ה:
דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר, כיצד גורר אדם א מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן ב בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוין, וכן מהלך ג אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש, ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש, פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אף על פי שמשיר צרורות, וכן כל דבר שאינו מתכוין כגון זה הרי זה מותר.
3.1.1
מגיד משנה הלכות שבת פרק א [ה]:
דברים המותרין לעשותן בשבת ובשעת עשייתן וכו'. זה מחלוקת ר' שמעון ורבי יהודה ונפסקה הלכה בגמ' פ' המצניע (שם צ"ה) ובמקומות אחרים כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר:
4.
מסבירים הפוסקים, שיש כמה סוגיות בש"ס שמשמע מהם שהם פוסקים באופן ספציפי בסוגיה זו כרבי שמעון [וכשמואל].
5.
אטלס עץ חיים:
רב חייא בר אשי – דור שני - "מתלמידיו הגדולים והמובהקים של רב", וכן היה תלמידם של זעירי ושמואל וחבר של רב הונא.
רב חנן בר אמי – דור שני – תלמידם של רב ושמואל.
רב חייא בר אבין – דור שלישי – זכה לקבל מרב ושמואל. [ב"סדר הדורות" מדגיש שהיה תלמידו של שמואל]
5.1
יוצא דבר מעניין: שני התלמידים הקרובים של רב ושמואל, כל אחד מהם אמר הלכה רק מחכם אחד [או מרב או משמואל], ואילו האמורא המאוחר יותר הוא זה שהביא את שתי ההלכות גם יחד גם של רב וגם של שמואל. מדוע הגמרא ציינה והדגישה זאת?
6.
אולי יש לומר, שרב חייא בר אבין מדגיש שהוא מביא את שתי ההלכות יחד משני החכמים [רב ושמואל] כדי להדגיש שהם חולקים זה על זה לגמרי, וכל אחד מהם פסק כאותו תנא באופן מוחלט ואינם מודים זה לזה. זאת אומרת שרב פסק כרבי יהודה לגמרי ושמואל פסק כרבי שמעון לגמרי [ואולי באמת שמואל לא מודה לכלל שרבי שמעון מודה ב"פסיק רישיה" - שחייב].
7.
אפשרות נוספת: רב חייא בר אבין מזדהה עם שמואל [שהיה יותר תלמידו מאשר היותו תלמידו של רב], ולכן הוא בא לומר, שאמנם רב ושמואל חולקים זה על זה, ובכל זאת הוא – רב חייא בר אבין - פוסק כשמואל גם כן. ולכן בסופו של דבר ההלכה היא כשמואל, למרות שהסוגייה כאן דנה רק בדברי רב.
8.
רש"י מסכת בכורות דף כה עמוד א:
בלא גברי - בלא רב חייא ורב חנן.
9.
בסוגיה מקבילה במסכת כתובות דף ו עמוד א:
רש"י מסכת כתובות דף ו עמוד א:
בלא גברי - בלא אמוראי אליבא דרב ואליבא דשמואל אלא רב ושמואל גופייהו.
מה רש"י בא להדגיש?
10.
אולי כאפשרות נוספת: רב חייא בר אבין שמע את רב ואת שמואל ולכן הוא יותר מוסמך להכריע בין רב ושמואל, ולא כמו שני האמוראים שקדמו לו, שכל אחד אמר רק דבר הלכה משמו של רב או משמו של שמואל.
