|
מצווה מכהן עד גוי / הרב דוב ברקוביץבכורות יג ע"א - טו ע"בפורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
מצוות הבכור השונות – בכור אדם, בכור בהמה טהורה ופטר חמור – נתפסות בדרך שונה על ידי אביי ועל ידי רבא. עמדותיהם העקביות יוצרות שורה של הבחנות מעניינות
בהתחלת הפרק השני במסכתנו תמהה הגמרא על סדר שני הפרקים הראשונים. הפרק הראשון עוסק בפטר חמור והשני בבכור בהמה טהורה. הסדר נראה תמוה: לבכור בהמה טהורה "קדושת הגוף", קדושה "גבוהה" יחסית, שהרי הבכור עולה כקרבן לה'; לעומת זאת, לפטר חמור הקדושה היא רק "קדושת דמים" (ממון), המופקעת בפדיונו.
שתי תגובות לתמיהה זו. הראשונה רואה מעלה בקדושת פטר חמור; היא "חביבה" בגלל שחמורים סייעו לבני ישראל ביציאת מצרים. התשובה השנייה ממעיטה בחשיבותה של מצוות פטר חמור: הלכותיה מועטות, ועורך המשנה בחר אפוא לטפל בה תחילה ולהמשיך לדברים ארוכים ומשמעותיים יותר. התשובות משקפות שתי גישות יסוד בהבנת קדושת הבכורה.
בין אדם לבהמההמשניות הפותחות את הפרקים הראשונים, הדנות במי שפטור מחובות קדושת הבכור, מהוות בסיס להבנת שתי הגישות הללו.
המקרה הראשון הוא כאשר יש בעלות של לא יהודי בבהמה המבכירה או בעובר. לפי חכמים, "כל זמן שיש יד עובד כוכבים באמצע, פטורה (הבהמה) מן הבכורה". קדושת הבכורה נגזרת ממכת הבכורות בליל הגאולה, ביטוי לקביעת הקדוש ברוך הוא, "בני בכורי ישראל". לא ייתכן שקדושה הנגזרת מהתהוותה של בחירת ישראל וייחודה בין האומות תחול על בהמה שבבעלות - ואפילו חלקית ביותר - של לא יהודי.
כדי להמחיש את עקרון הבדלת ישראל מהעמים, הגמרא דנה בהבדל הקיים בין משפט הקניינים בדיני ישראל לבין "דיניהם". היא פותחת בשיטת אביי, המחמיר וקובע שיש חובה להבחין בין מעשה קניין שבין "עמיתים", כלומר בין שני יהודים – שבו יש תוקף לקניין "חברי" כמו משיכת חפץ מצד המוכר לצד הקונה - לבין קניין עם גוי, שבו חייבים לבצע קניין בכסף, מה שמבטא קשר מסחרי ותו לא. אך המשך הדיון ערוך במגמה של הקלה הולכת וגדלה: יש תורת קניינים מסודרת גם ב"דיניהם"; כבדיני ישראל פעולה סימבולית אחת מעבירה חפץ מרשות לרשות; יש הסובר שהביטוי "עמיתך" במקרא בהקשר של יחסי מסחר מתייחס גם לנכרי; משיכת חפץ הינה קניין התקף עם נכרי; הנכרי נחשב "אחר" רק בגלל שאינו שחקן מרכזי בשוק היהודי, שלא בשונה מגזבר בית המקדש.
הפטור השני מקדושת הבכורה שונה לחלוטין – והוא פטורם של כוהנים ולויים. אלה נפטרו מפדיון בכור אדם ופטר חמור, אך לא מהקרבת בכור בהמה טהורה במקדש. הבחנה זו תוביל להבנת הגישות השונות לקדושת הבכורה.
המעמד הייחודי של בכור האדם קדם ליציאת מצרים, כפי שמסופר בספר בראשית, במיוחד אצל עשו ויעקב. על פי המשנה בסוף מסכת זבחים, אחד מתפקידי הבכור היה לשמש נציג המשפחה בעבודה במקדש. לכן הבכורות שיצאו ממצרים היו אמורים להיות המשרתים במשכן, אך נפסלו בגלל השתתפותם בחטא העגל. הנכונות של בני שבט לוי להיענות אז לקריאת משה, "מי לה' אלי", הביאה למינוים לעבודת ה' בקודש במקום הבכורות.
על פי המשנה (דף ד) כוהנים ולויים פטורים ממצוות פדיון פטר חמור מקל וחומר הקשור לפעולת ההמרה: "אם פטרו (בני שבט לוי את בכוריהם) של ישראל במדבר – דין הוא שיפטרו את (בכור חמוריהם) של עצמן". החלפת הבכורות בבני שבט לוי פטרה את אותם הבכורות מהחובה להיות נפדים. אם כן הגיוני הוא שהלווים יהיו פטורים מפדיון בכורות חמוריהם שלהם. אך זהו קל וחומר תמוה: איך אפשר להסיק מקדושת אדם ופדיונו לקדושת בהמה ופדיונה?!
הגמרא מנסחת תמיהה זו דרך הבאת פסוק המבחין בצורה מפורשת בהקשר זה בין אדם לבהמה: "אדם – אדם פטר; בהמה – בהמה פטרה, דכתיב 'קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל, ואת בהמת הלויים תחת בהמתם, והיו לי הלויים אני ה'" (במדבר ג, מה). כוונת הפסוק היא שיש להמיר את קדושת בכורי האדם בקדושת בני שבט לוי ובמקביל לפטור את בכורי חמוריהם של ישראל מחובת הפדיון על סמך "השיות" הנמצאות בידי בני שבט לוי. ברוח זו מציע אביי פירוש לקל וחומר השומר על ההבחנה בין אדם לבהמה: אם הפקיעה בהמתם של בני שבט לוי את קדושת בכורות חמוריהם של ישראל – הגיוני הוא שתפקיע את קדושת פטר החמורים של עצמם.
אך גם הצעת אביי מעוררת בעיות. לשון המשנה הייתה "אם פטרו את של ישראל", כאשר הפועל "פטרו" התייחס לבני שבט לוי, ולא לבהמתם. ועוד - אם בהמות של שבט לוי פוטרות את בהמתם של ישראל – למה הכוהנים והלויים חייבים להביא בכור של בהמה טהורה כקרבן כשאר ישראל? למה לא חל הפטור על כל בהמתם?
פירוקה של הצעת אביי מחזיר אותנו לקושי המקורי – איך אפשר להשוות בין קדושת אדם ופדיונו לקדושת חמור ופדיונו?
והנה משוואה זו עצמה מהווה בסיס להצעת רבא בפטור הכוהנים והלויים. הוא מציע פירוש חדש לקל וחומר במשנה: אם הפקיעה קדושתם של בני שבט לוי את קדושת בכוריהם של ישראל, ואת חובת פדיונם, הגיוני הוא שגם תפקיע את חובת הפדיון של בניהם הבכורים. הצעה זו נראית משכנעת. ההקבלה הנה בין שתי קבוצות של בני אדם, בכורי ישראל ובכורי שבט לוי. גם הקל וחומר נראה ללא רבב - אם קדושת שבט לוי מפקיעה את בכורי ישראל מחובת פדיון, ברור שבכורי שבט לוי לא חייבים בפדיון בגלל עצם היותם חלק משבט לוי.
אלא שהצעת רבא עדיין חסרה; מטרת המשנה הייתה להציע בסיס לפטור הכוהנים והלויים מפדיון פטר חמוריהם, לא מפדיון בניהם הבכורים. כדי להשלים את הצעתו, רבא ממשיך ביצירת הקבלה נוספת בין אדם לחמור, הפעם באופן דרמטי יותר, על בסיס תכונה החוזרת בפסוקי המקרא להתייחס בכפיפה אחת לפדיון הבן ולפדיון פטר חמור. על בסיס זה הוא קובע: "כל שישנו ב(פדיון)בכור אדם – ישנו ב(פדיון) בכור בהמה טמאה (חמור), וכל שאינו בבכור אדם (לפי פירוש הקל וחומר של רבא - בני שבט לוי) – אינו בבכור בהמה טמאה".
ושוב – וכי איך אפשר לקיים משוואה בין בכור האדם לבכור חמור!?
|