מצווה מכהן עד גוי / הרב דוב ברקוביץ

בכורות יג ע"א - טו ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מצוות הבכור השונות – בכור אדם, בכור בהמה טהורה ופטר חמור – נתפסות בדרך שונה על ידי אביי ועל ידי רבא. עמדותיהם העקביות יוצרות שורה של הבחנות מעניינות

בהתחלת הפרק השני במסכתנו תמהה הגמרא על סדר שני הפרקים הראשונים. הפרק הראשון עוסק בפטר חמור והשני בבכור בהמה טהורה. הסדר נראה תמוה: לבכור בהמה טהורה "קדושת הגוף", קדושה "גבוהה" יחסית, שהרי הבכור עולה כקרבן לה'; לעומת זאת, לפטר חמור הקדושה היא רק "קדושת דמים" (ממון), המופקעת בפדיונו.

שתי תגובות לתמיהה זו. הראשונה רואה מעלה בקדושת פטר חמור; היא "חביבה" בגלל שחמורים סייעו לבני ישראל ביציאת מצרים. התשובה השנייה ממעיטה בחשיבותה של מצוות פטר חמור: הלכותיה מועטות, ועורך המשנה בחר אפוא לטפל בה תחילה ולהמשיך לדברים ארוכים ומשמעותיים יותר. התשובות משקפות שתי גישות יסוד בהבנת קדושת הבכורה.
 

בין אדם לבהמה

המשניות הפותחות את הפרקים הראשונים, הדנות במי שפטור מחובות קדושת הבכור, מהוות בסיס להבנת שתי הגישות הללו.

המקרה הראשון הוא כאשר יש בעלות של לא יהודי בבהמה המבכירה או בעובר. לפי חכמים, "כל זמן שיש יד עובד כוכבים באמצע, פטורה (הבהמה) מן הבכורה". קדושת הבכורה נגזרת ממכת הבכורות בליל הגאולה, ביטוי לקביעת הקדוש ברוך הוא, "בני בכורי ישראל". לא ייתכן שקדושה הנגזרת מהתהוותה של בחירת ישראל וייחודה בין האומות תחול על בהמה שבבעלות - ואפילו חלקית ביותר - של לא יהודי.

כדי להמחיש את עקרון הבדלת ישראל מהעמים, הגמרא דנה בהבדל הקיים בין משפט הקניינים בדיני ישראל לבין "דיניהם". היא פותחת בשיטת אביי, המחמיר וקובע שיש חובה להבחין בין מעשה קניין שבין "עמיתים", כלומר בין שני יהודים – שבו יש תוקף לקניין "חברי" כמו משיכת חפץ מצד המוכר לצד הקונה - לבין קניין עם גוי, שבו חייבים לבצע קניין בכסף, מה שמבטא קשר מסחרי ותו לא. אך המשך הדיון ערוך במגמה של הקלה הולכת וגדלה: יש תורת קניינים מסודרת גם ב"דיניהם"; כבדיני ישראל פעולה סימבולית אחת מעבירה חפץ מרשות לרשות; יש הסובר שהביטוי "עמיתך" במקרא בהקשר של יחסי מסחר מתייחס גם לנכרי; משיכת חפץ הינה קניין התקף עם נכרי; הנכרי נחשב "אחר" רק בגלל שאינו שחקן מרכזי בשוק היהודי, שלא בשונה מגזבר בית המקדש.

הפטור השני מקדושת הבכורה שונה לחלוטין – והוא פטורם של כוהנים ולויים. אלה נפטרו מפדיון בכור אדם ופטר חמור, אך לא מהקרבת בכור בהמה טהורה במקדש. הבחנה זו תוביל להבנת הגישות השונות לקדושת הבכורה.

המעמד הייחודי של בכור האדם קדם ליציאת מצרים, כפי שמסופר בספר בראשית, במיוחד אצל עשו ויעקב. על פי המשנה בסוף מסכת זבחים, אחד מתפקידי הבכור היה לשמש נציג המשפחה בעבודה במקדש. לכן הבכורות שיצאו ממצרים היו אמורים להיות המשרתים במשכן, אך נפסלו בגלל השתתפותם בחטא העגל. הנכונות של בני שבט לוי להיענות אז לקריאת משה, "מי לה' אלי", הביאה למינוים לעבודת ה' בקודש במקום הבכורות.

על פי המשנה (דף ד) כוהנים ולויים פטורים ממצוות פדיון פטר חמור מקל וחומר הקשור לפעולת ההמרה: "אם פטרו (בני שבט לוי את בכוריהם) של ישראל במדבר – דין הוא שיפטרו את (בכור חמוריהם) של עצמן". החלפת הבכורות בבני שבט לוי פטרה את אותם הבכורות מהחובה להיות נפדים. אם כן הגיוני הוא שהלווים יהיו פטורים מפדיון בכורות חמוריהם שלהם. אך זהו קל וחומר תמוה: איך אפשר להסיק מקדושת אדם ופדיונו לקדושת בהמה ופדיונה?!

הגמרא מנסחת תמיהה זו דרך הבאת פסוק המבחין בצורה מפורשת בהקשר זה בין אדם לבהמה: "אדם – אדם פטר; בהמה – בהמה פטרה, דכתיב 'קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל, ואת בהמת הלויים תחת בהמתם, והיו לי הלויים אני ה'" (במדבר ג, מה). כוונת הפסוק היא שיש להמיר את קדושת בכורי האדם בקדושת בני שבט לוי ובמקביל לפטור את בכורי חמוריהם של ישראל מחובת הפדיון על סמך "השיות" הנמצאות בידי בני שבט לוי. ברוח זו מציע אביי פירוש לקל וחומר השומר על ההבחנה בין אדם לבהמה: אם הפקיעה בהמתם של בני שבט לוי את קדושת בכורות חמוריהם של ישראל – הגיוני הוא שתפקיע את קדושת פטר החמורים של עצמם.

אך גם הצעת אביי מעוררת בעיות. לשון המשנה הייתה "אם פטרו את של ישראל", כאשר הפועל "פטרו" התייחס לבני שבט לוי, ולא לבהמתם. ועוד - אם בהמות של שבט לוי פוטרות את בהמתם של ישראל – למה הכוהנים והלויים חייבים להביא בכור של בהמה טהורה כקרבן כשאר ישראל? למה לא חל הפטור על כל בהמתם?

פירוקה של הצעת אביי מחזיר אותנו לקושי המקורי – איך אפשר להשוות בין קדושת אדם ופדיונו לקדושת חמור ופדיונו?

והנה משוואה זו עצמה מהווה בסיס להצעת רבא בפטור הכוהנים והלויים. הוא מציע פירוש חדש לקל וחומר במשנה: אם הפקיעה קדושתם של בני שבט לוי את קדושת בכוריהם של ישראל, ואת חובת פדיונם, הגיוני הוא שגם תפקיע את חובת הפדיון של בניהם הבכורים. הצעה זו נראית משכנעת. ההקבלה הנה בין שתי קבוצות של בני אדם, בכורי ישראל ובכורי שבט לוי. גם הקל וחומר נראה ללא רבב - אם קדושת שבט לוי מפקיעה את בכורי ישראל מחובת פדיון, ברור שבכורי שבט לוי לא חייבים בפדיון בגלל עצם היותם חלק משבט לוי.

אלא שהצעת רבא עדיין חסרה; מטרת המשנה הייתה להציע בסיס לפטור הכוהנים והלויים מפדיון פטר חמוריהם, לא מפדיון בניהם הבכורים. כדי להשלים את הצעתו, רבא ממשיך ביצירת הקבלה נוספת בין אדם לחמור, הפעם באופן דרמטי יותר, על בסיס תכונה החוזרת בפסוקי המקרא להתייחס בכפיפה אחת לפדיון הבן ולפדיון פטר חמור. על בסיס זה הוא קובע: "כל שישנו ב(פדיון)בכור אדם – ישנו ב(פדיון) בכור בהמה טמאה (חמור), וכל שאינו בבכור אדם (לפי פירוש הקל וחומר של רבא - בני שבט לוי) – אינו בבכור בהמה טמאה".

ושוב – וכי איך אפשר לקיים משוואה בין בכור האדם לבכור חמור!?

שתי אסכולות

נותרנו אפוא במבוכה. לשם מה המשנה הדגישה בפתיחת שני הפרקים הראשונים את פטור הכוהנים והלויים? מה פשר הזיקה בין פדיון בכור אדם לבין פדיון פטר חמור? ובעיקר, מה יש בפטור בני שבט לוי מפדיון פטר חמור שיסייע, בדומה לפטור נכרי, בהגדרת מהות קדושת הבכור?

הגמרא משתמשת בדברי אביי ורבא כדי להעמיד שתי תפיסות שונות בהבנת קדושת הבכורה. שתי התפיסות מהוות בסיס לשתי הגישות שהציעה הגמרא לסדר הפרקים הראשונים במסכתנו. האחת רואה את הביטוי העיקרי של קדושת הבכורה בהעלאת בכור בהמה טהורה כקרבן לה' (אביי); האחרת רואה את הביטוי העיקרי שלה בפדיון פטר חמור (רבא).

תפיסתו של אביי מפרידה באופן עקרוני בין אדם לבהמה כדי לשמור על קדושתם העצמית של כל היוצאים ממצרים. קדושת הבכורה מהווה תמצית של מעמד ייחודי זה שנוצר בגאולה, בפנייה של ה' אל ישראל להוציא את "בני בכורי" ממצרים כדי להעמיד עם משרתי ה'. הקדושה החדשה של בני שבט לוי, קדושה שנבעה מפנייתם לה' ולא מפניית ה' אליהם, החליפה את קדושת הבכורות, וקדושת בהמתם את קדושת בהמות ישראל. על רקע זה דווקא הקרבת קרבן, העלאת בכור בהמה טהורה לה', היא המהווה הביטוי העיקרי של קדושת הבכורה; פדיון בכור האדם ופטר חמור הנם מעין פשרה במקרה שאסור להעלות את הבכורות הללו למזבח. תפיסה זו מדגישה שההבדלה בין ישראל לעמים הינה במהות. אביי עצמו קבע כך כאשר פירש בפרק שני את הביטוי "עמיתך" במקרא כמתייחס רק לקשר מסחרי בין יהודי ויהודי, ועל בסיס זה קבע מצוות הבדלה בתורת הקניינים.

תפיסת רבא רואה בקדושת הבכורה עניין שונה לחלוטין. בכמה מקומות במקרא קדושת הבכורה והמצוות הנגזרות ממנה אינן מנומקות במכת בכורות ובגאולת ישראל. מצוות הבכורה קשורות להבאת ברכת הארץ בעלייה לרגל, "ולא ייראו פני ריקם" (שמות לד, כ). כמו כן, בפירוט מתנות הכהונה הן מוזכרות לאחר הפסוק, "כל חֵלב יצהר וכל חֵלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים. ביכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה, כל טהור בביתך יאכלנו" (במדבר יח, יב-יג). כאן מצוות קדושת הבכורה מהוות מעין הבאת "ביכורים".

הביכורים הובאו לכהן כהכרת החקלאי בשורש ברכת ה' בארץ, ולא הועלו למזבח עצמו. על רקע זה רבא מעמיד את פדיונם של בכור האדם ופטר חמור כמצוות העיקריות במסגרת קדושת הבכורה דווקא בגלל שלא הועלו כבכור בהמה טהורה למזבח. מבחינה זאת אין לראות את הפדיון כפעולה של "בדיעבד", הבאה לחפות על בכורות שאינם יכולים להגיע "יותר רחוק" כקרבן למזבח. הפדיון מהווה ביטוי לברכת הארץ המובאת דווקא לכוהן, מי שמקבל לידו מתנות אלו כמי שאין לו נחלה, ולא כקרבן, כביכורים. כמובן, מי שאין לו נחלה יהיה פטור מהבאת פדיוני בכור אדם ופטר חמור המבטאים הכרה בברכת הנחלה. ועוד – חובת הבאת בכור בהמה טהורה מוטלת על הכוהנים והלויים היות שהוא אינו נפדה אלא עולה כקרבן לה'. בכך יש ביטוי לתפקידו של מי שאמור לשרת את השכינה במקדש ולקבל את ברכת הארץ בשם השוכן בו – פעם הבכורות, כעת בני שבט לוי.

ברכת הביכורים-הבכורים בארץ אינה שייכת רק לפתיחת רחם האדם, היא קיימת בכול: מהאדם עד החמור, ובמיוחד בחמור הטמא. במקומות רבים במקרא החמורים הם הנושאים את כליו של האדם ואת מחייתו. חביבותם היא בכך שהם ליוו את האבות, ואת מסעיהם של שבטי ישראל, במיוחד בנשיאת הרכוש הרב ביציאת מצרים. ברכת החיים שבארץ מתגלמת בחמור – זוהי משמעותה של ההקבלה בין פדיון האדם מקדושתו לבין פדיון החמור מקדושתו והעדפת עריכת הלכותיו במסכת.

ההבטחה הא-להית, "בני בכורי ישראל", קובעת שעם ישראל מהווה ברכת הביכורים של ה', הפירות הראשונים של ההיסטוריה של גאולה – אבל יבואו אחרים, נכרים שיש לראותם כ"עמיתים" (כשיטות המקלות בפרק שני). גם אז ברכת הבכורה תישאר כביטוי לראשוניות העם הנגאל בגלל היותו הבכור.